אני אוהבת אותך גוף שלי
המשפט הפשוט והכל כך טעון הזה... מידי פעם, בתום סדנא, אני מציעה למשתתפות/ים לאמר אותו לגוף-בלב או בקול רם.
לפני כן אני אומרת : תודה גוף שלי. אמירה זו מתקבלת בקלות יחסית.
ואז מגיעה הבעת האהבה.
חלק קטן מאתנו אומר את המשפט בכוונה מלאה או חלקית. רובנו נכנסים להתקף: חיוכים נבוכים, מצח מקומט, צחוק עצבני, דמעה, גיחוכים, תנועות גוף בלתי רצוניות, פזילה לבדוק מה קורה לצידי...
הרבה זמן אני רוצה לכתוב על אהבתי לגופי. ודוחה. ודוחה. ודוחה. הסיבה היא, שהאהבה היא רגש, והיא גם תחושה גופנית, ואני לא בטוחה איך להעביר אותם במדיה של מלים.
הסיבה הנוספת היא, שלרובנו קשה להאמין שמישהי אוהבת את גופה הלא מושלם. אז מה, לשכנע אותך שזה כדאי ואפשרי?
היום אני מנסה בכל זאת.
מנסה, כיוון שאני מאמינה שהיעוד שלי כאן הוא אחדות ואהבה (וגם שלך, כנראה, אבל על כך בפעם אחרת). אני מבלה את מיטב זמני עם נשים (וקצת גברים), עושה כמיטב יכולתי להזכיר את החיבור ללב, את הפתיחה הרחבה שלו. ולא פעם נתקלת בסיפור הביצה והתרנגולת.
כשאני זוכרת לחיות במרחב הלב שלי, אני בממד של אהבה, קבלה ואחדות. שם, אני אוהבת כל חלק בי ובנו, כולל גופי. העניין הוא, שהמפתח למרחב הזה, הוא אנרגיה, רטט של אהבה ללא תנאי. כשאני עסוקה בלא לאהוב חלק כלשהו , אני לא בתדר של אהבה...
ולא, זה לא ממש עובד, לשנוא את הישבן שצמח לי ולהרגיש את לבי פתוח. וגם הירכיים שלי מחוברות אל הלב, וגם הקמט החדש ליד העין, שאולי העפעף שלה קצת צנח השנה...
כשאני מביעה סלידה, חוסר קבלה או שנאה לגוף שלי- זו ההזנה שהוא (אני) מקבל.
המים, שהם רוב גופנו, נושאים עימם את זיכרון האמונה, המחשבה והרגש שלנו. על בסיס אבני הבניין האלו קם ונופל הגוף, הבריאות שלו, החיוניות שלו...
מה שנקרא: "גופי בוגד בי", הוא בסה"כ השתקפות מראה של מה שאני נותנת לו. הוא מבקש לעורר אותי.
כל חלקי מחוברים זה לזה- הגוף הפיסי, הרגשי, המנטלי וכל גופי האור שלי. וכל חלקי מחוברים אליך וליקום כולו. הסלידה שלי מעצמי, המלים הקשות שאני אומרת לי- בונות עולם. האם זה העולם שאני רוצה לברוא?
התשובה היא, כמובן, לא. אבל, איך, לעזאזל, אני יכולה לאהוב את הגוף הזה שלי, כשהוא כל כך רחוק ממה שהוא אמור להיות? מהמודל שנוצר עבורי ע"י החינוך, התרבות, הפרסום, החברה הפטריארכלית ?
יש רזה מידי ושמנה מידי, צנועה מידי וזנותית מידי, יפה, מכוערת, נמוכה, גבוהה....סחרחורת.
אני יכולה לנסות ולספר את החוויה שלי, בתקווה שתהדהד גם עבורך.
כילדה, היה לי ברור שאני נזר הבריאה. יפה, חיונית, משמחת לבבות.
בהגיעי לגיל הטיפש עשרה, הנזר שובץ בפצעי בגרות. ואני מדברת על פצעי בגרות מפוארים- אלו שאי אפשר לפספס. נשאתי אותם על פני מגיל 10 עד 19 .
זכיתי לכל מיני הערות בפני ומאחורי גבי, ואני חושבת שאז הפרדתי את פני מגופי.
היה לי גוף, שידע לרקוד, שנראה נפלא בביקיני, שאהב אוכל ולא השמין, שהתקשט בבגדים מיוחדים... והיו הפנים, מוקד הצרות, הכאב...
לא השלמתי ביניהם. הילכתי מזה לזה, פעם מרגישה טוב, פעם פחות ופעם זוועה.
עם חלוף השנים, חלה מהפיכה – פתאם התחלתי לשמוע שאני יפה. לעומת זאת, גופי כבר מזמן לא היה רזה. הוא לעתים מלא ולעיתים שמן.
וואוו. הפסקה. איזו הפרדה יפה ביצעתי הרגע! לא מוחקת. משאירה אותה לעינייך. אני יפה – לא פני יפים, אלא ממש אני. לעומת זאת, מי ששמן הוא גופי ולא אני. אז כשמשהו לא בדיוק נוח לי, אני מגינה על מי שאני תופסת כ"אני" ומפרידה אותו ממני. מבריק, לא? כבר בגלל זה שווה לאהוב אותי עוד קצת(:
ההפרדה הזו שומרת עלי, אבל באה עם מחיר- אני מוותרת על חלקים שלי.
זכיתי לצאת מגבולות "הגוף המושלם" רק לאחר גיל 30 . אמנם הוספתי לי 30 ק"ג בכל הריון, אך הם גם עזבו אח"כ- כמעט כולם. גופי ואני צברנו משקל של דכדוך לאחר לידה, של חוסר ענין ומשמעות, של בלוטת תריס שתפקדה יותר מידי ואז בכלל לא...בנוסף, מידי פעם קישט את גופי פסוריאזיס.
כשהשמנתי בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מבררת על דיאטות, נלחצת, מעסיקה עצמי יומם ולילה במה אוכל, איך אני נראית וכל המתלווה לכך.
לאחר זמן מה, הבנתי שאני לא אוהבת את ההתעסקות הזו. הרגשתי שאני מכלה את כוחותי ושלא לשם כך הגעתי הנה.
בחרתי להפסיק. בחרתי לאהוב את גופי בכל מצב צבירה שלו. לפנק אותו.
אני משתדלת לאכול את מה שנעים לו. אני משמחת את עצמי ואת גופי בריקוד, בטבילה בשמש, בים, בחיבוק, במעשה אהבה. כן, גם כשאני שמנה. גם כשיש לי פצעים וגם כששכחתי לגלח...
כך גם הוא אוהב אותי. זה הוא שמאפשר לי ליהנות מתנועה, אהבה, מזון...
ויש לי גם צלקת- היא מזכירה לי שילדתי את בני הצעיר בניתוח. ואולי הואגינות שלנו שונות אחרי לידה. ויש לי קמטי צחוק ובכי ודאגות. הרווחתי את כולם ביושר.
ראיתי מתישהו בטלויזיה המלצה של דוגמנית, כיצד להישאר יפה. היא הציעה לא להביע הרבה בפנים. אני מעדיפה להמשיך ולהביע.
אני לא מושלמת. (וואללה?)
לעתים, אני מבלה יותר בממלכה הרוחנית או הרגשית שלי ואז אני שוכחת לאהוב את גופי הפיזי .
ברור לי, שכשאני מעשנת, אוכלת שוקולד כאלו אין מחר, או לא רוקדת- אני לא באחדות עם הגוף שלי. אני בורחת ממנו.
ואז אני יכולה לבחור: האם לכעוס עליו, עלי? או לאהוב גם אותי, שלפעמים שוכחת חלקים מבית המקדש שלה, ולהמשיך בשמחה את חיי?
זה לא תמיד קל. גם מול עיני מופיעות לעתים תמונות דוגמניות, או תמונות עבר שלי, בפופיק חשוף וישבן חצוף. לעתים מתעוררת תחושת החמצה, או קנאה. כשאני בוחרת תמונה לצרף לכתיבה כאן, אני תוהה- כמה מהגוף שלי לשבץ כאן? את שריר המלח-פלפל? את השוקיים? איך יראו המותניים? אבל, איכשהו, מופיע מהר מאד חיוך. אני יודעת שאני של היום שווה כל כך הרבה, ואם חלק מזה, כרגע או לנצח, הוא גוף לא רזה- זה גם בסדר.
כשאני מתעוררת במיטה בבוקר, אני נשארת שם לרגע. מרגישה את הגוף שלי. אני מבקשת להתעורר אל התחושות הפיזיות, לפני שמגיעות המחשבות.
תמיד נעים לי שם. אני מחככת כף רגל בכף רגל. המגע חמים ומלטף. אני מחבקת את עצמי.
אני חשה את מגע הסדין לאורך גופי. את הנשימה שלי.
לאחר שאהבתי אותי, אם אלי עדיין במיטה, אני מחבקת גם אותו.
אני שומעת, לא פעם, ממטופלות, שאינן רוצות לקבל ולאהוב את עצמן כפי שהן, כיוון שאז לא יהיה להן דרייב להשתנות.
עבורי, המקום הטוב ביותר הוא אהבה. שינוי יגיע בזמנו. בזמני. ומה עד אז? אהבה או מלחמה בביתי?
אני רואה את אחיותי (וגם חלק מאחי) מסתירים, מסתתרים, מנתחים, מזריקים. יקרים ויקרות לי מאד. אני לא מאמינה שאנחנו אמורים להסתתר. וניתוח? אם אחד משנה את כל יחסך לעצמך, יכול להיות שזה סבבה, אבל כשזה כבר אוברול כללי- אולי כדאי לבדוק קודם, מה בכל זאת קיבלתי במתנה הזו, בגופי. לחפש, לגלות איך היא משרתת את חיי כאן.
אני מזמינה אותך, בענווה, לנסות- ללטף את עצמך, לחבק. לפנק. למצוא איבר או איברים בגוף שחזותם נעימה לעינייך ולהתחיל משם.
לדעת כי בזכותו אני מריחה, נושמת, רואה, מתבונת, חשה, טועמת, מתנשקת, מתחבקת, מתקדמת, עוצרת, שומעת, מקשיבה...
לזכור שנבראנו שונים/ות, ונבראנו בצלם. לאלוהים ולשכינה פנים רבות. וכולן כל כך יפות. החלק שלנו בסיפור הוא למצוא באלו שקיבלנו את הנועם, השייכות, השירות.