אני גבריאלה ואני חופשיה
כן, יצא לנו קטע כזה. נפגשנו והתאהבנו כבר בגיל 18. אלי טוען שניסה כבר בכיתה ח'. הוא עשה זאת כל כך בעדינות שלא הבחנתי.
אח"כ:
עברנו יחד את המסע של החיים ב-ה' הידיעה. בחברות עמוקה כמו השקט של הירדן, בג'ונגלים של האטרף והכעס, בים המוות של הדיכאון (הי! לפחות אנחנו מגוונים- אני דיכאון לאחר לידה והוא הלם קרב), בהרים הגבוהים של שמחת ההורות ובאגמים מנצנצים בשמש של רגעים יקרים מפז, בהם אנחנו באמת רואים כל אחד את עצמו וכל אחת את השני בדיוק כפי שהוא- וממש אוהבים את מה שהעין שוזפת.
עכשיו:
אני כותבת שירי מיניות מקודשת ומנחה סדנאות באותו נושא. אני, כמו שאני, ברור לי: מה שמרגיש לי חזק בבטן משרת גם אחרים, ולכן יוצא החוצה ללא פילטרים. גם השם עובר ללא התלבטויות. "במיטה עם אלוהים".
היזון חוזר מהעולם- אה! את פוליאמורית!
יוצא לי לחשוב הרבה על ההגדרות והתגיות שלנו. לפעמים זה ממש נוח- לדוגמא- אני נקבה, אתה זכר (אלא אם כן נולדת בגוף שלא תואם אותך). "אני אמא" דרש ממני זמן הסתגלות, "אני מרפאה" (וואללה?), אתה לבן, אני שחור, ירוק, אדום.... עשיר, עני... תלמיד, מורה...
אני מוצאת שהגדרות הן שיפוטיות- מכניסות אותי לכלוב, וזורקות את המפתח. אבל איזה פתרון יש לדבר? אנחנו יצורים של מלים ומלים מגדירות.
כשאני נכנסת פנימה- שם הכול זורם בדרך שונה. אני יצור של חופש. וזו הגדרה שאני שמחה לשאת אתי עד סוף ימי.
מילדותי אני מתהלכת עם מצפן- החץ מורה על שמחה ותשוקה. לכיוון שהוא מצביע אני מדלגת. בצעירותי, נשמעו מיציע הקהל הרבה קריאות בוז: "מה עם ההתמדה? כוח הרצון?" יש לי כזה. הוא רוצה בשמחה ומתמיד בתשוקה. אנחנו נולדים חופשיים לבחור. שוכחים זאת בדרך.
כשאני רוצה בחיי מיניות טובה, מפעימה, מנשימה, עלי להקים שוב את יסודות החופש.
אני חופשיה לגעת בי.
אני חופשיה לאמר כן ולא.
אני חופשיה לחקור.
אני חופשיה לשנות את דעתי בכל רגע.
אני חופשיה ממוסר ושיפוט לא לי.
אני חופשיה מאשמה ובושה.
אני חופשיה לשמוח, להתענג, להעז.
אני חופשיה להיות מונוגמית, פוליאמורית וגם רווקה מושבעת (וזה לא אומר אומללה עם 40 חתולים)
הבחירה, שהנשמה שלי עושה, היא לפצח את המשוואה הנפלאה והמטורפת של זוגיות ומיניות עם אהוב אחד.
את ואתה חופשיים לבחור כל בחירה אחרת. עצם החקירה המינית לא מחייבת בן זוג אחד או ריבוי כאלו.
ויוה לה חופש!
באהבה גדולה.