אני? מרפאה?

אני? מרפאה?

אז מה אני בעצם עושה? מטפלת? מלווה? מרפאה?

שנים התחבטתי בשאלה, ובכל פעם הייתה לי תשובה מנומקת היטב- ושונה.

אני נתקלת בשאלה הזו גם בשיחות עם קולגות ועם מטופלות. הפתרון, כנראה, טמון בהגדרה ובמשמעות שאני נותנת לכל שם תואר שכזה.

טיפול נשמע לי תמיד קצת מתנשא וכזה שמבקש: בואי, שכבי על ספתי כל שבוע, נעשה זאת באופן קבוע בעשר השנים הקרובות...

ואני, במפגשים האלו, בעיקר מבקשת להיות, לאהוב, לקבל, לחזות בכוחות החיים והריפוי המתעוררים אצל ה"מטופל"...

אני גם יודעת שאנחנו עושים עבודה משותפת. שתי מראות שמשקפות זו לזו באהבה. היום אני על כיסא המטפלת ומחר בכיסא המטופלת...

התחלתי להשתמש ב"מלווה". זה הרגיש לי שוויוני, הדדי. מתאים לתפקיד ה"עדה" , שהתחלתי יותר ויותר לסגל לעצמי.

מרפאה? זה קצת מפחיד, מרפאה מתחבר אצלי למכשפה, לידעונית, לשמאנית, לבעלת כוחות....ואנחנו יודעים מה היה סופן של אלו...

היום אני מעזה לאמר שאני מרפאה. בתוך תוכי אני יודעת שעשיתי זאת בהרבה גלגולי חיים.

מעזה, כיוון שבדקתי מה האמונה שלי לגבי ריפוי ולגבי מה היא מרפאה.