אני? מרפאה?

אני? מרפאה?   

 

אז מה אני בעצם עושה? מטפלת? מלווה? מרפאה?

שנים התחבטתי בשאלה, ובכל פעם הייתה לי תשובה מנומקת היטב- ושונה.

אני נתקלת בשאלה הזו גם בשיחות עם קולגות ועם מטופלות. הפתרון, כנראה, טמון בהגדרה ובמשמעות שאני נותנת לכל שם תואר שכזה.

 

טיפול נשמע לי תמיד קצת מתנשא וכזה שמבקש: בואי, שכבי על ספתי כל שבוע, נעשה זאת באופן קבוע בעשר השנים הקרובות...

ואני, במפגשים האלו, בעיקר מבקשת להיות, לאהוב, לקבל, לחזות בכוחות החיים והריפוי המתעוררים אצל ה"מטופל"...

אני גם יודעת שאנחנו עושים עבודה משותפת. שתי מראות שמשקפות זו לזו באהבה. היום אני על כיסא המטפלת ומחר בכיסא המטופלת...

 

התחלתי להשתמש ב"מלווה". זה הרגיש לי שוויוני, הדדי. מתאים לתפקיד ה"עדה" , שהתחלתי יותר ויותר לסגל לעצמי.

מרפאה? זה קצת מפחיד, מרפאה מתחבר אצלי למכשפה, לידעונית, לשמאנית, לבעלת כוחות....ואנחנו יודעים מה היה סופן של אלו...

היום אני מעזה לאמר שאני מרפאה. בתוך תוכי אני יודעת שעשיתי זאת בהרבה גלגולי חיים.

מעזה, כיוון שבדקתי מה האמונה שלי לגבי ריפוי ולגבי מה היא מרפאה.

 

כשאני נמצאת בטיפול, אני מרגישה כי זהו טנגו לשלושה. כן, לפעמים It takes three to Tango

השותף הראשון, החשוב ביותר, הוא המטופל, שלוקח אחריות ומבקש לעצמו שינוי, התמרה, ריפוי.

לאמונתי, טיפול באדם שלא נמצא במקום הזה לא יחזיק לאורך זמן, ואף עלול לפגוע במטפל, גם אם זה בא מכוונות טובות.

אדם הרוצה בשינוי נרתם, מוכן לבדוק עצמו באומץ, ללכת עם פחדיו, לשחרר אמונות, דפוסים והרגלים...להתאמן בלאהוב את עצמו עם כל מה שיש ואין כרגע.

וגם אם לעתים צעדי הריקוד הם בהליכה לאחור- זה פשוט חלק מהכוריאוגרפיה. בזמן הנכון, לצלילי המנגינה המתאימה, כשהאחיזה תחבוק באהבה, הרגל שוב תדלג לפנים.

 

כשהאדם מוכן לשנוי, ובוחר לעצמו צעדי ריקוד חדשים, כל היקום מצטרף למחול. תקראו לו אלוהים, בריאה, יקום, טבע...הכוח הגדול שלכולנו יש חלק בו. אלוהים שלי יושב ומתבונן באהבה בבחירות שאני עושה, ואז מעצים את מה שהתמקדתי בו.

כשאני מתמקדת באהבה וריפוי לעצמי, בורא כל שהינו מגיב בשמחה ומגביר את כוחות הריפוי שלי בכל תא ותא.

 

לפעמים אנחנו עושים זאת לבד, ולעתים, אנחנו זקוקים לשותף נוסף. כאן נכנס תפקיד המרפאה.

ההגדרה שלי היום ל"מרפאה" היא- אישה אוהבת ומקבלת ללא תנאי, הרואה את היהלום תחת הקליפות, מודעת לכל האפשרויות הקיימות עבורו, ועדה לזרמי השינוי בהתרחשותם. למעשה- היותי מרחב אהבה.

 

אז נכון, יש ידע שרכשתי במהלך חיי, ואני משתפת בו. אך כל השאר, בא רק מאהבה, פתיחת הלב והמוכנות להיות עדה וצינור.

אני רואה בעיני רוחי את האדם שמולי מחולל, את אלוהים אוחז בו באהבה, ואותי, כאדמה שעליה הריקוד מתרחש.

 

מידי פעם, האדמה שאני נרעדת, והכלי קצת נסדק ...

ואז אני בודקת האם חזרו לבקר אותי חברי הוותיקים- חוסר הענווה  והספקות....

חוסר הענווה גורם לי לשכוח שאני חלק מאפשר בלבד, ואז יש לי רצונות משלי לגבי מה שאמור להתרחש. לאמונתי, זו יומרנות- אני לא יודעת מה אמור לקרות בתהליך.

הספקות, גורמים לי להרגיש קטנה, לא לאהוב את עצמי מספיק, לפקפק בעצמי, במה שמועבר דרכי, ואז החיבור נפסק.

 

כשהם מגיעים, אני מחייכת אל עצמי באהבה, אני נושמת עמוק, חוזרת אל הלב, אל החיבור לאחדות, מבקשת שוב מאמא אדמה ואבא שמים את עזרתם- עזרו לי להיות שם רק לטובה העליונה...וחוזרת.

ולא שוכחת להודות, להודות, להודות. תודה.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena