במיטה אחת

 

 

במיטה אחת 

 


בשבוע שעבר הנחיתי עם חברה סדנא לנשים. או, כך לפחות זה התחיל.
בנינו זולה מקסימה בים. חלקנו ריקוד, מדיטציה, אהבה, אנרגיה. שיתפנו, התחבקנו, צחקנו.
הרגשתי שבמלותי , במעשי וגם באנרגיה שלי, אני מבטאת היטב את אמונתי באהבה, את אמונתי בהיותנו אחד. את אמוני בעולם ובאדם.

בקיצר-  אושר גדול, הגשמה, אור. כך עברו יום חמישי ויום שישי בבוקר.

 

ואז זה הגיע. פלישת ההונים. מסתבר שהסתיימו הלימודים. מסתבר שהחוף בו בחרנו אהוב גם עליהם. שלכל עשרה חבר'ה יש גנרטור גדול, רמקול עוד יותר גדול ומכונת קריוקי משוכללת. שלא ממש מעניין אותם מי נמצא שם עוד. שהם באו לעשות שמח. עכשיו. כאן. בענק.
בהתחלה צחקנו. אח"כ התאכזבתי מכך שלא אוכל לנגן בקערות הטיבטיות. שחררתי. אח"כ דיברנו על ליבם והם דברו ביתר הצלחה על ליבנו  ("רק סיימנו י"ב ועוד שלושה שבועות אנחנו בצבא. אל תבאסו"). החלטנו ש"אם לא ננצח- נצטרף", מצאנו דרך ליהנות מהמוסיקה והרעש, וגם להיות בבועה הנשית המתוקה שלנו.

 

ואז גם זה הגיע. לצידנו התנהלו שתי נשים ערביות עם חמישה ילדים קטנים קטנים. ללא מים, אוכל או צל. הן לא דברו עברית. אנחנו לא דברנו ערבית. הגברים שהיו עימן לילה קודם נעלמו. בשלב כלשהו גם הנשים נעלמו- וחזרו.
הבטן התכווצה. הצענו מים, צל, מזון. לא הצלחנו להיות לעזר ממשי.

 

לבסוף, עברנו למאהל ליד, בו רקדנו, כדי להתחיל בסדנת הפרידה שלנו. לימור סדרה. אני חיברתי את המחשב. משהו הרגיש לי מוזר. הבנתי. אחד משני הרמקולים שלנו התאדה. בום בבטן. מישהו גנב מאתנו. הרמקול לא שלנו. הלך הרבה כסף.

למה זה מגיע לנו? למה זה בכלל? מבוכה. אכזבה. בלבול.
מתוקף תפקידנו - נשימה עמוקה, חיבוק, חזרה למרכז שלנו והנחיית פרידה מרגשת, מחבקת ואוהבת.

 

אני בבית. מנסה לחבר את חלקי הפאזל. את שני ה"קצוות" שחוויתי. בין המואר לחשוך, בין הקבלה לביקורת, בין החמלה לשיפוטיות, בין האחדות והנפרדות.

 

ואז זה הגיע באמת. בשיא יופיו. האחד שאנחנו. 
ראיתי את מי שחולק אתי את מיטתי. קל לי מאד לחלוק אותה עם האני האוהבת, החומלת, המתפתחת...עם השנים הן תופסות את רוב המיטה.
ופתאם, מישהי תוקעת לי מרפק במותן, מישהי ישנה באלכסון, מישהו נוחר, אחר מפליץ בשנתו...
נשמתי ועצרתי להתבונן בכל המראות המשקפות, הקשות, שחוויתי. 
הייתי גנבת, הייתי אנוכית. לא ראיתי אף אחד ממטר. הייתי טיפשעשרה. הייתי חסרת בית. מזניחת ילדים. פושעת. 

חיבקתי את כול האני אלי. ידעתי שאני יצרתי אותם באהבה. ביקשתי מהן/ממני סליחה. הבעתי את אהבתי. הבעתי את תודתי. נרדמנו יחד בשלווה.
תודה.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena