כגודל האור, כך גודל הבור

כגודל האור, כך גודל הבור

 

 

כבר מעל שבוע שאני חולה. אני כמעט אף פעם לא חולה. אני לא אוהבת להיות חולה. אפילו קצת מתביישת. זה אומר לי שפישלתי. לא שמרתי עלי. שכחתי שנים של לימודים ועבודה.

הפעם בחרתי להיות עם הצננת, שפעת, שיעול וכל מי שבאה לספר לי סיפור. זה לקח קצת זמן כי גבי החולה ממש התגנבה אלי מאחור. לא הרגשתי שעזבתי אותי. התמונה התבהרה, כשמצאתי את עצמי מייצרת עוד ועוד ביקורת ושיפוטיות. שנים שאני רואה את הטוב שמקיף אותי, ולפתע, אני מוקפת בהמון שדים מפחידים.

פיזית, התמלאתי באיכסה-  ליחה ונזלת. ממש יכולתי לחוש אותם מציפים את מרכז הלב שלי.

רציתי להיות לבד. כשהתחושה התגברה רציתי לא להיות כאן יותר. הרגשתי שעשיתי את שלי ודי. וכמובן, מתחת לכל אלו, הרגשתי חוסר אונים ואימפוטנציה- לכאן (אלי, אליכם, לעולם) כבר לא אוכל להביא טוב.

כאבתי, ובכיתי. עטפתי עצמי באהבת אישי ובריפוי מסור של חברות. חשוב שיהיו אנשים בחיים, להם אפשר לספר הכול, ללא הצעת נגד להתאשפז במחלקה הסגורה. ישבתי הרבה על האדמה וביקשתי מחוכמתה.

הבנתי כמה דברים. חלקם חדשים. חלקם כבר עובדו בעבר ואני בוחרת כעת לזכור אותם לעד.

אני אישה שחיה בתשוקה והתלהבות. אישה שרואה טוב, מתפעמת ממה שסביבה, ואומרת כן.

אני מסתובבת בלב פתוח לרווחה ומשקיעה עצמי שנים רבות בהרחבת הכלי שלי.

אני לא אוהבת את המלה "גבולות". אני מרגישה שנעשה בה שימוש אינסופי, במרחב, שגם כך עשוי כולו גדרות (יש לך עניין עם בנך? הציבי גבולות. עם אישך? גבולות. אתך? גבולות).

 

כל אלו יצרו יצור חשוף ביותר ואני מבקשת למצוא דרך לשמור עלי, בלי להפריד אותי מנשמת האחר- אהוב, מטופל, כלב, עץ.  אני יודעת שזה אפשרי. זמנית כבר הצלחתי.

כשאני שומרת עלי, אני יודעת להיות אתי ואתכם בו זמנית, בלי להתבלבל.

אז כך אני חוזרת לשמור עלי:

 

ברגע שאני רוצה ו/או צריכה חופשה, זמן לעצמי, אני לוקחת אותה. אין תירוץ שיעכב- כסף, חוגים, עניינים שנקבעו. (ראשוני ביותר, אה? ואיך ברח לי שוב)

אחרי שאני אומרת כן, אני בודקת בפרטים הקטנים, ומוודאת שהמרחב המזמן מתאים לי, לעבודתי, ללבי. ואם הוא לא כזה- אני אומרת לא. באהבה. לא.

אני נפלאה, גם כשאני חלשה וחולה. אני משחררת כל אמונה שמחלה היא עונש, אות קין. משילה כל ניסיון מגלגולים אחרים, בו חולשתי הסגירה אותי לטורפים.

הקריאה שלי היא התשוקה שלי. מתי להתחיל. באיזה כיוון. וגם מתי לסיים. כן, אני ממצה מהר. כן, למדתי להישאר עוד קצת. כן, עוד קצת זה מספיק. ואז הלאה. כשאני נשארת מעבר, אני נובלת ונאטמת. אז אפ על הרגליים. זו אני ואני זה נפלא.

הכלי שלי הולך ומתרחב. כמות האור, האהבה, שאני עוטפת, עצומה לעין שיעור מזו עמה התחלתי. אני מבינה שנדרשת ממני עוד תשומת לב והשגחה. כגודל הכלי, כך גם גודל הספק והפחד שיכולים להיכנס. אני בוחרת לשמור עלי ועל האור. לשים שם את לבי ולהבחין מיד כשהוא מתחיל להתעמעם. להיות נוכחת כל כולי בספק ובפחד, ברגע שהם מופיעים, לפני שהם ממלאים את הכול.

לאהוב אותי, באותה רמת מחויבות שאני אוהבת את הכול.

אהבה.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena