כמיהה
מכירים אותה? זה לא כשבא לי גלידה, או חופשה, אפילו מאד. היא יושבת בבטן, או בלב. והיא לא הולכת לשום מקום. לפעמים היא מרגישה כמו בור.
יש בי כמה כמיהות, שמסרבות להרפות.
אני מרגישה עולם, בו אהבה היא ברירת המחדל היחידה. אנשים מסתכלים בעיניים ויודעים. מתנהלים מהלב בחמלה.
אני יודעת עולם, בו אין צורך בכסף. לכולם יש את כל צרכם. בקלות ובהנאה.
אני זוכרת עולם, בו עבודה היא משהו נעים ופשוט, אשר נותן שירות אמתי, ותופס 4-5 שעות ביום. רוב היום מוקדש לאהבה, אומנות, שירה, ריקוד....
אני פוגשת בחדר הטיפולים נשים שזוכרות. מביאות משם אמונות כמו: "במקום ממנו באתי מבינים אותי בטלפתיה", או "שם לא הייתי צריכה להסביר", "עבודה זה לא בשבילי", "כסף זה מגוחך".... ועוד רבות וטובות.
בד"כ מתלוות לכך האמונות "אני לא מכאן", "אני לא שייכת", "העולם הזה אינו מתאים לי", "אני זרה ולא מובנת", או בנות הדודה שלהן.
אני מאמינה שהגענו לכאן ממקומות אחרים, אני מאמינה בגלגול נשמות....אבל גם אם לא, ורק עתה הגעתי - אמונה יוצרת את עולמי.
לכן אני בודקת אותן, מחפשת את אלו שהשתרשו בגני ומשחררת אותן. מביעה כוונה חדשה וברורה ליקום, שהוא אני. זה גם חלק מהתהליך, שעוברת המטופלת.
יחד עם זאת, אני לא מוותרת על החלום. אני ממשיכה להחזיק חזון בליבי, בעיני האוהבות, ברכות שבי, בעוצמה השמאנית שאני.
וזה לא תמיד פשוט. הכמיהה שלי שמה אותי במרחבים, בהם התדר סביבי מטמטם אותי. אני רק רוצה לבחור בין ארבעת האפים- Flee , Fight , Freeze או What the Fuck ? ואז מופיע בתוכי קול גרוני עמוק, במבטא רוסי: "עבודה, זוכרת? עבודה!"
רוצה עולם של אהבה וחמלה? ותרי! ויתרתי על האמונה שאי שם כולם אוהבים את כולם.... הפסקתי לחכות שכולם יאהבו אותי, ולפעמים אני עדיין רוצה בכך. לעתים כואב לי הגילוי , שאני לא אוהבת את כולם באותה המידה.
לאחר ששחררתי, בחרתי בחיי יום יום מתוך הלב. בודקת תדיר אם אני באהבה, אם אני בלבי. מתקנת כשלא... מחשבת מסלולים...
אני אוהבת מאד את עבודתי. אבל גם מאמינה שאנחנו לא אמורים לעבוד כל היום. שחררתי אמונות. זה היה מפחיד. מה אם ישכחו אותי? מה אם לא תהיה עבודה בכלל?
והחזון? שחררתי קניות מיותרות- בגדים, חפצים...שחררתי מסעדות יוקרה.... ועוד ועוד... השמחה שלי, זו האמתית, נמצאת ברגעי חסד עם אהובי, במפגשים עם בני, בשיחות עם חברותי, בריקוד, בשירה.
אני חווה בנשמתי יקום בו "כולנו אחד" איננו מנטרה, או השערה, אלא נשמתו ומהותו. בו אין צורך להיזכר בסיבות, מדוע להיות נדיבים זה לזה, לבעלי החיים שאינם אנושיים, לצמחים, לאמא אדמה.
שחררתי את תחושת הזרות והניכור שלי. למדתי להיכנס למרחב המקודש של לבי. לדעת את האחדות במלוא מובנה. לא לכעוס עלי כשאני שוכחת אותה.
המקום המאתגר שלי, הוא כנראה הכסף. איך אני יודעת? הופעתו בחיי איננה עקבית. ואני לא מדברת על שפע- יש לי המוווווון.
למה הוא ממשיך לאתגר אותי? אני מרגישה שהכמיהה שלי, למה שהכרתי פעם, כל כך חזקה, שמשהו בי מסרב לקבל באהבה, עד הסוף, את: "כסף הוא החלפת אנרגיה טהורה". ראשי מסכים. לבי, למרות כל העבודה והידע מסרב לשחרר.
(ויש מישהי בתוכי, ששואלת עכשיו: ו"אולי זו שלא משחררת צודקת". ואני ממש רוצה להאמין לה , אבל יודעת שלא. גם כדי לשנות, כל דבר, עלי קודם כל לקבל באהבה את הקיים. והקיים, בנושא הזה, הוא עולם עם כסף).
כשהכמיהה ממש חזקה והאמונות הישנות נוכחות, מגיעה לפעמים תחושה של "אני לא רוצה להיות פה" (כשהיא עדינה), "אני רוצה להחזיר את המפתחות וללכת", "בא לי למות".
וזה הזמן לזכור.
נשמתי היקרה ( שהיא איננה גבי האוהבת, הבלונדינית, המטפלת, הרוקדת) בחרה בחוכמתה כי רבה להגיע לכאן. לשחק את המשחק על כל צדדיו. נשמתי יודעת. אני רוצה ללמוד. אני בוחרת לחיות כאן בכל עוצמתי, בכל רגע, בנוכחות מלאה. שאיפה. נשיפה. אני כאן.
וכך קורה.