כמיהה

כמיהה

מכירים אותה? זה לא כשבא לי גלידה, או חופשה, אפילו מאד. היא יושבת בבטן, או בלב. והיא לא הולכת לשום מקום. לפעמים היא מרגישה כמו בור.

יש בי כמה כמיהות, שמסרבות להרפות.

אני מרגישה עולם, בו אהבה היא ברירת המחדל היחידה. אנשים מסתכלים בעיניים ויודעים. מתנהלים מהלב בחמלה.

אני יודעת עולם, בו אין צורך בכסף. לכולם יש את כל צרכם. בקלות ובהנאה.

אני זוכרת עולם, בו עבודה היא משהו נעים ופשוט, אשר נותן שירות אמתי, ותופס 4-5 שעות ביום. רוב היום מוקדש לאהבה, אומנות, שירה, ריקוד....

אני פוגשת בחדר הטיפולים נשים שזוכרות. מביאות משם אמונות כמו: "במקום ממנו באתי מבינים אותי בטלפתיה", או "שם לא הייתי צריכה להסביר", "עבודה זה לא בשבילי", "כסף זה מגוחך".... ועוד רבות וטובות.

בד"כ מתלוות לכך האמונות "אני לא מכאן", "אני לא שייכת", "העולם הזה אינו מתאים לי", "אני זרה ולא מובנת", או בנות הדודה שלהן.

אני מאמינה שהגענו לכאן ממקומות אחרים, אני מאמינה בגלגול נשמות....אבל גם אם לא, ורק עתה הגעתי - אמונה יוצרת את עולמי.

לכן אני בודקת אותן, מחפשת את אלו שהשתרשו בגני ומשחררת אותן. מביעה כוונה חדשה וברורה ליקום, שהוא אני. זה גם חלק מהתהליך, שעוברת המטופלת.

יחד עם זאת, אני לא מוותרת על החלום. אני ממשיכה להחזיק חזון בליבי, בעיני האוהבות, ברכות שבי, בעוצמה השמאנית שאני.

וזה לא תמיד פשוט. הכמיהה שלי שמה אותי במרחבי