ממיטב יכולתי למיטב חמלתי

ממיטב יכולתי למיטב חמלתי

אחת מארבע ההסכמות של מיגל רואיס היא: Do your best .

רובנו נוטים להחליף את ה"best" עם פרפקציוניזם. שאיפה לשלמות. שאיפה שסופה תמיד להתבדות, ליצור להימנעות, ביקורת עצמית קטלנית ועוד רעות חולות.

כולנו עושים כל הזמן כמיטב יכולתנו. (כן, גם הרוצח, האנס, הגנב, השקרן). אז איך יתכן שכל כך הרבה פעמים המעשה מנוגד לאמונה שלי לגבי עצמי או האחר? הסיבה היא, שלצד הידע יש משהו אחר, חזק יותר, שלוקח פיקוד.

אחרי לידת בני הראשון הייתי בדיכאון, עליו כבר כתבתי באריכות. למזלי, אז, הייתי חולת שליטה ולכן, פיזית, צרכיו מולאו. אך רגשית לא הייתי שם.

האם "ידעתי" שאני אמורה לאהוב? לשמוח במתנה שנפלאה שקיבלתי? כן, ואם שכחתי, הזכירו לי האנשים סביבי. האם זה שינה משהו? לא. בתוך תוכי שכנה ילדה קטנה ונזקקת, שלא הבינה מדוע עליה למסור נתחים מגופה ונשמתה לטובת החבילה המייבבת הזו. וזו הילדה הייתה הטייסת שלי שנה תמימה.

לפני עשר שנים התפרץ אצל אהובי היקר הלם קרב. חיינו השתנו ברגע. האם ידעתי שכשהוא צורח כדאי להקשיב לצורך? האם ידעתי שעלי להחזיק באנרגיה שלי, בתדר שלי? ודאי שכן. דרכי ה"מודעת" החלה עשר שנים קודם לכן. האם התנהלתי על פי הידע שרכשתי? לא. הילדה הקטנה שלי נדרכה למראה המפלצת, שעמדה לקחת ממנה את כל המוכר, ועברה ל"טייס אוטומטי". השתוללתי, צעקתי והצטרפתי בעוצמות אדירות למסע ההרס והחורבן.

בשני המקרים, ברגע מכונן כלשהו, הגיעה תובנה. הצלחתי לגייס עבורי מספר רגעי חסד ושקט.