משת"פית
פעם פעם הייתי מאד לבד.
הרגשתי חייזרית. שונה. לא מבינה ובלתי מובנת.
היה בי צורך עז להרגיש שייכת וחוסר מודעות מופלא לצורך הזה. כיסיתי אותו בהמון ציניות, והתחלתי לרצות את כל העולם וגם את אחותו.
הייתה בי הנערה שהתלבשה שונה, רקדה שונה, התחבקה שונה ונתפסה כמרדנית. ולידה, ישבה חברתה. זו, שכשאהוביה פסעו לתוך החדר, נהגה לסרוק אותם מכף רגל עד ראש, לבדוק את מצב הרוח שלהם ולהתאים את עצמה.
וכך הפכתי לזיקית. זיקית בטכנולוגיה מתקדמת. מחזיקה תדר פנימי ברור של עצמיותי, ומוותרת עליו בכל הזדמנות.
זיקית שכזו, רוצה יותר מכל ביצירת הרמוניה, שלום ואהבה. בתוך תוכי שכנו שתיים:
גבי, בעלת האמונה, כי אם יש אי הסכמה, עדיף לוותר ולזכות בשקט.
ולצידה, גבי היודעת אחרת, אוגרת וצוברת. תסכול, כעס, חוסר סיפוק.
ובכל פעם, שהם כבר מאיימים לפוצץ אותה מבפנים החוצה, היא קמה. וצעקה. אוהו, כמה צעקה.
ואנשים לא אוהבים שצועקים עליהם. בעיקר לא צעקות מפתיעות, מאלו שעד לפני רגע היו כ"כ רגועים ושמחים. והם כמובן צודקים.
אז הזיקית מתחילה לפתח גם רגשות אשם. זו היא שיוצרת חיכוכים. ובכלל, היא הרי מפחידה ומכוערת כשהיא כועסת וצועקת.
13 שנים עבדתי עם אישי היקר. הקמנו יחד עסק יצירתי ואהוב. כמעט בכל פעם שלא ראינו עין בעין- אני ויתרתי. לא לפני שצעקתי, בכיתי ואיימתי. מה שהשאיר את הרושם, שאני מקבלת את מבוקשי...לא מטוב ליבי ויתרתי, אלא מפחד עז, שאם אמשיך לריב, אשאר זיקית בודדה ועזובה, זוחלת על גחונה במדבר ציה.
3 שנים עבדתי עם שותפה. שוב הקמתנו עסק מאפס. היינו שונות באופן קסום, שהשלים את מה שהמרכז שלנו נזקק לו. היא אהבה פרטים, אני את התמונה הגדולה. היא אהבה לשבת ליד המחשב, אני להתרוצץ , לחלום ולהפיק...
ואז, לאט לאט (או שלא ממש) הפכתי להיות דומה מאד לחברתי. רכשתי את צבעיה. במקום הפאזל, שנוצר מהשילוב של שתינו, השלתי פיסות מאישיותי וניסיתי להתאים עצמי אליה.
כשהמרכז שלנו נסגר, כבר הייתי מודעת יותר לחברות שגרות בתוכי. ואז החלטתי לעבוד וליצור לבד.
לקחתי לי מספר שנים לגלות שוב מה אני רוצה. מה אני מביאה אתי לעולם. על מה אני מוכנה לוותר ומה משמעותי לי ולא ימחק עוד.
הגילויים האלו הביאו אותי למחוזות חדשים. הכרויות עם כל כך הרבה נשים, שרצו את קרבתי ואת מרכולתי. וגם, נשים שהציעו שיתופי פעולה. ואני בד"כ סירבתי. פחדתי להיעלם שוב.
בשנים אלו לבי נפתח עוד ועוד. התרכך. התמסר. גיליתי בתוכו גם את הגעגוע לקרבה גדולה יותר, לקהילה.
וכך, בשנה האחרונה, נולדו לי שיתופי פעולה קסומים, עם מנחות חברות. וכשאני רגועה ושלמה עם מי שאני, כולנו מרוויחות. כל אחת את עצמה ואת חברתה, והמשתתפות מרוויחות את שתינו.
כשבכל זאת מתעוררת בתוכי הזיקית, אני מרגישה פחות טובה משותפתי, פחות אהובה ואוהבת.
היום אני מזהה אותה, מדברת אתה ואותה בכנות, וכך היא יכולה לחזור ולנוח. גם מצאנו לה מקום עבודה חדש. הרגישות שלה ויכולתה להיצבע בצבעי האחרים תומכת בי בחדר הטיפולים, מאפשרת לי לדבר בשפתה של זו שאתי. נותנת לי להבין לעומק את מה שמתחולל בלב אהובי. משחררת אותי להשתולל במרחב מלא נשים, בו כל אחת מביאה את צבעיה שלה.
אני כבר לא משת"פית, זו המונעת מפחד המלחמה ומאימת הלבד. אני משתפת פעולה מתוך ישות שלמה שלי עם ישות שלמה של האחר/ת, וכך נוצרת לנו ישות נוספת של היצירה המשותפת.
"המממממ...סליחה, את בטוחה? זוכרת, לפני שנה, אחרי הסדנא עם... איך קפצתי להגיד שלום וכל צבעייך נמחקו?"
כן. זוכרת. לא תמיד עובד. אבל רוב הזמן כן. ואני יודעת שכך אנחנו יכולים ליצור כאן משהו חדש. אחדות שמגיעה מאהבת הייחודיות של כל אחת ואחד מאתנו.
בחיבוק צבעוני. גבי.