מתחילה סדרתית

April 18, 2017

מתחילה סדרתית 

 

 

 

ראש השנה כאן וכולנו עסוקים בחזון שלנו לשנה החדשה- מה נגשים, מה ישתנה, על מה נוותר ומה נחדש....ואותי זה מעיף לעניין הזה, שמלווה אותי שנים- אני מתחילה סדרתית.

 

כששואלים אותי- במה עסקת - מקצועית- מאז השחרור מהצבא , אני קצת מתבלבלת. עבדתי בשגרירויות בחו"ל כרל"שית וכמזכירה (מצחיק, אה?), למדתי מלונאות, פתחתי עם אלי מסעדה קטנה, חמודה וצמחונית, למדתי עיצוב וידאו, פתחתי עם אלי נגריה מהממת ועיצבתי ריהוט ומטבחים, פתחתי עם חברה מקסימה מרכז למודעות ורפואה משלימה, והיום אני מנחה ומטפלת (וגם זה לא קצר ופשוט- בתנועה, מודעות, הילינג ועוד...)

 

איפה גרת? טבעון, לונדון, חיפה, קהיר, רומא, הרצליה, אבטליון ורמת ישי.

 

כמה שינויים פנימיים עברת? אינספור ותודה לאל ולאלה. ב-20 השנים האחרונות בחרתי להפוך מאישה צינית, יודעת כל, ביקורתית, חשה בלתי מובנת....לאישה לומדת, מחפשת, חומלת, אוהבת, וחשה חלק מאחד גדול ממנה.

 

כמה פעמים היית נשואה? אה! אחת, עם אותו אהוב מגיל 18 ...איפשהו גם אני רוצה עוגן(:

 

במהלך חיי קיבלתי מעט תגובות בנוסח: וואו! את מגשימת חלומות! והמון תגובות בנוסח: חסרת התמדה, חסרת כוח רצון וכהנה וכהנה. כשהייתי צעירה יותר, הערות כאלו גרמו לי לפקפק בעצמי.

 

אז מה האמת? האם מי שמחפש, ועובר מאפשרות לאפשרות הוא חלש אופי, ומי שיושב באותו מקום עד הפנסיה הוא אדם רציני? יכול להיות. לא בעולמי.

 

האמת שלי לוחשת לי באוזן שלושה דברים:

אנחנו אחד, אבל כל אחד מאתנו ייחודי מאד- הדרך שלנו לנוע בחיים אינה זהה- בדיוק כפי שהדרכים שלנו לרקוד כ"כ מגוונות.

באנו לכאן ללמוד, להתפתח, ובעיקר לאהוב. יש כאן גם סבל, אך הבחירה שלנו היא האם לצמוח מתוך סבל, או מתוך שמחה.

יש לי, לך, לכל אחד מאתנו יעוד. שווה מאד לחיות אותו.

 

אני מתמידה מאד. מתמידה בבחירה שלי להיות במקום שמשמח אותי- אישית, מקצועית, חברית וגיאוגרפית.

כשאנשים הלכו לעולמם בגיל 45 , היה, אולי, הגיוני עבור כולם לעסוק במקצוע אחד כל חייהם. בתוכנית העכשווית, יש לנו 80-90 שנה. המון זמן להמון עונג.

ומי שמשמח אותו להישאר במקום אחד- אשריו. זו  לא המסיבה שלי.

 

אני מהאנשים, שמבוגרים אחראים אחרים קוראים להם "בעלי הפרעת קשב וריכוז" (נדבר על זה בפעם אחרת). אין לי הפרעות. יש לי אוסף יפהפה של מתנות, שיוצר אותי, ואתו אני חיה כמיטב יכולתי והבנתי. אחד המאפיינים, בהם נתקלתי בקרב בעלי "מתנת קצב וריקוד" הוא "חוסר ההתמדה" הזה. אחת הסיבות, לדעתי, היא ריבוי כישרונות (או, בצניעות, תחומי ענין).

בגיל 21 שקלתי לימודים אקדמאים ולא הייתי מסוגלת לבחור בין ניהול, הפקה, עיצוב או פסיכולוגיה.

מוזר? לא. יכולתי לעסוק בהצלחה ובהנאה בכל אחד מהתחומים האלו.

סיבה נוספת היא הצורך בתנועה- בכל תחומי החיים.

 

הסיפור הזה מהנה עבורי, אך הוא לא היה פשוט.

כאישה צעירה ומלאת אש, שיודעת הכל, עם כל בחירה חדשה זרקתי את כל מה שהיה.

הייתי עסוקה בחיפוש ייעודי ( שהופיע כאשר הפסקתי לחפש) והמטרה הצדיקה את האמצעים.

ציפיתי מהסביבה לישר קו מיידית עם השינוי שהתחולל בתוכי או בעולמי.

עם ההתבגרות, ההתרככות, הענווה, ההבנה שלא הכול תלוי גבי והקצב שלה, עם הרחבת הפתיחות שלי, למדתי כמה טריקים חדשים:

 

למדתי, לפני העזיבה, לבדוק- האם בשינוי כלשהו המקום, העיסוק, הפעילות האלו יוכלו להמשיך לגרום לי שמחה ולשרת את מה שבאתי לעשות כאן? הבנתי כיצד להשתמש ביצירתיות הבלתי נדלית (אשר קיימת בכל אחד מאתנו, בכל רגע) גם לשם כך, ולא רק ביצירת היש מאין.

 

למדתי לבדוק מתי אני עוזבת מפחד, חשש או עצלות, ומתי באמת הגיע הזמן לעבור הלאה.

 

מתי אני זונחת לחלוטין את הקודם, כי הוא כבר איננו משרת אותי ואת ייעודי, והאם "לשפוך את התינוק עם המים המלוכלכים" ?

 

למדתי (ולעיתים אני עוד זקוקה לתזכורת) כי המושג שגרה מפחיד אותי עד מוות, ושחררתי.

ליקום, לבריאה  קצב הבנה משלהם, וכאשר  אני רוצה את שיתוף הפעולה שלהם בבריאת המציאות שלי, קצת שגרה לא מזיקה...כשאני מדלגת מאד מהר מעניין לעניין, הם לא תמיד עומדים בקצב(:

 

למדתי שאני פרוייקטורית- שם נפלא למי שמתרגש מהתחלות ולא מהתחזוקה שבאה אח"כ. ואיך להפוך זאת לעבודה.

 

הבנתי, שבכל שינוי שאני מחוללת, "חיצוני " כתעסוקה או מקום מגורים, וגם, או בעיקר, שינויים פנימיים, משתנה החוזה שלי עם הסביבה.

החיים שלי מתמקדים  בלהיות יותר ויותר אני- כלפי העולם. להעצים ולהקרין את האור והאהבה שלי לסביבה.

בכל פעם שאני גדלה, חלים שינויים: התגובות שלי שונות, התנועה שלי בעולם שונה, התובנות שונות, ומי שלצדי זקוק לזמן הבנה והסתגלות. למדתי "לשים  את השינוי על השולחן" ולאפשר זמן של הבנה והטמעה גם אצל יקירי.

 

אני חיה עם מצפן של שמחה. אני בוחרת לחיות בגוף שמח- בגוף הפיסי, הרגשי, המנטלי ובכל גופי האור שלי.

כאשר אין לי שמחה, כשאני לא יוצרת מתוך התלהבות ותשוקה- עבורי זהו מוות קטן.

 

לפני זמן מה לקחתי קבוצת נשים לטיול-סדנא בחו"ל. עמדתי אתן בשדה התעופה ולפתע הבנתי איך, בעצם, שום דבר לא נזרק. כל הרצונות שלי, ההתנסויות שלי (ה"טובות" וה"לא טובות") היו שם עבורי. בטיול הזה הייתי מדריכה בחו"ל (ויתרתי על לימודים שכאלו בעבר, כיוון שלימודי הסטוריה, גיאוגרפיה וכו' נכנסים אצלי באוזן אחת ויוצאים מהאחרת), מטפלת (לא למדתי פסיכולוגיה), מנחת סדנאות, מפיקה ומנהלת.

יש אנשים שהכל ברור להם בגיל 20 . עבורי הפאזל התיישב במקום מאוחר יותר. אז מה? אלו ויתרתי על החיפוש, איפה הייתי?

 

אז כמה התחלות אתם מרשים לעצמכם? ואיך אתם עושים זאת? למי אתם קשובים? לעצמכם? לאחרים? לראש? ללב?

אני מאחלת לכם הקשבה ללב והליכה בעקבותיו. הלב שלנו מנחה אותנו באהבה, אמון, שלום, שיתוף פעולה ואיזון. הוא יודע מי אנחנו, על מה אנחנו יכולים לוותר ומתי חשוב מאד שנעזוב, נשחרר, נתחיל, ניצור...נברא. הוא מנחה אותנו ליצירה, לטובה העליונה של כולנו.

שנה מבורכת.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena