על הניסים
אני מדמיינת אותם כגמדים קטנטנים ושמנמנים, בעלי כנפיים. טוב, לפעמים פיות חינניות.
אלו וגם אלו מעופפים סביבנו כל הזמן בחיוך, מרחרחים, ממששים, תרים אחר פתח.
על מנת להיכנס הם זקוקים למרחב, לחופש ולתנועה.
נס= נו (NO) ספק. כשהספק מפנה מקום, אני יכולה לראות את הניסים שכבר התרחשו וגם לאפשר לחדשים להגיע.
אני יצור מורכב, בעלת גוף פיזי, רגשי, מנטלי וגופי אור. אני יצור מתוחכם, שיודע איך ליצור חסימות בכל הגופים הללו.
כשאני מבקשת לי נס, אני פונה לבדוק את אמונתי. כשאני מגלה את הספק הנוכח, אני פונה באחד משני שבילים.
האחד לוקח אותי ממש אל לבו של הספק. אני מחבקת אותו, אוהבת אותו, מתמסרת אליו. כשיגיע הזמן הנכון הוא יתמוסס והגמד יבנה לו בית.
בשביל השני אני עוזבת במנוחה את המקום החסום ומייצרת תנועה במקום שקל לי יותר. בזמן הנכון האדוות יגיעו גם לשם.
אני יכולה להתחיל בכל אחד מהגופים שלי. הם מחוברים. כל גוף שימצא מזור ירפא את האחרים.
הגוף הפיזי שלי מבקש הרפיה. מנוחה. תנועה.
אני מרפה את פני, שומטת את הלסת התחתונה, נושמת עמוק.
אני רוקדת. את השקט, את הסערה.
רגלי מרגישות את בטחון האדמה. הראש יכול לעזוב, להתפרע במעגלים.
האגן מקבל את כל החופש שהוא מוכן אליו.
בית החזה מתרחב והלב יוצא במחול משלו.
אני משחררת את כפות ידי. את האחיזה והשליטה. הכל בסדר.
תנועה זורמת אל הפחד שלי, אל האהבה שאני, אל השמחה, העצב, המיניות, השחרור.
אני יוצרת מרחב, חופש, בו הכל מוזמן לקרות.
אני מתבוננת בגופי.
איברים שמרגישים פחות טוב יזכו לאקסטרה נשימה, חיבוק, מגע ותנועה.
הגוף הרגשי שלי מבקש התמסרות. לכל מה שיש.
משהו חדש מתמקם כשאני מקבלת את הקיים. באהבה.
השיפוטיות מקבלת כיסא, נחה בצד. היא לא שותפה במשחק הזה.
כל רגש מתקבל, נחווה, ננשם. מקבל את כל הזמן שהוא צריך.
המיינד שלי אוהב להבין.
למה אין לי. איך השגתי את מה שכבר יש. איך ליצר עוד שפע.
ההסבר שלי עבורו קלישאתי, אבל עובד בכל פעם. זו הבדיחה על מי שרוצה לזכות בפייס ולא קונה כרטיס. והגמדון השמן מחכה(:
דומה מושך דומה, המקום בו אני מתמקדת, לשם זורמת האנרגיה ומרחיבה.
רוצה אהבה? יצרי אותה. קשה לך לאהוב את עצמך? אהבי חברה, חתול, את מגע הדשא.
רוצה מיניות? פני עבורה זמן, מקום, הביאי לעצמך תשוקה, מגע אוהב, גלי את כל כולך.
רוצה כסף? שלמי באהבה, קבלי תשלומים באהבה.
רוצה שמחה? תלי לך את רשימת השמחה על המקרר ואל תלכי לישון בלי ליהנות מאחד הסעיפים, לפחות. את כבר לא זוכרת מה משמח אותך? צאי למסע גילויים. איך אני מרגישה בריקוד, בקריאה, בחיבוק, בהקשבה, בים, בסרט, לבד, בחברה?
רוצה עוד? הודי על הקיים – הקבוע, המשתנה, זה שמרגיש טוב וגם זה שלא. טוב או רע- הכל בפרשנות שלי.
גוף האור שלי מבקש הזכרות.
בכך שבחרתי להיות כאן.
בעובדה שאני מחוברת לרשת אחת גדולה, אני יודעת. אני מוגנת.
אני יוצרת שותפה של המציאות.
בעובדה שאני אהבה.
אני מתחברת לאמא אדמה ולאבא שמים. מאפשרת לאהבה שלי להגיע אליהם, לאהבה שלהם לזרום אל כל גופי. מפנה מקום בלבי לאהבה הזו ולאהבה שלי לעצמי.
אני חשה את המרכבה שלי.
יש לי קודקוד בשמים. בידע הרוחני, בחיבור הנשמתי אל הכל, האור, היש.
יש לי קודקוד באדמה. בחיבור הפיסי, ביצר, ביצירה, בחושים.
שתי הפירמידות נפגשות גם הן בלבי. מעשה מרכבה.
דמיינו לכן את התמונה- כפות ידי אוחזות בכוח, בפחד שמשהו יברח ממני. ציפורני נתפסות בחיים, כמו אלו של מטפס הרים, שחייו תלויים באחיזה. בשליטה.
והגמדון המסכן כל כך רוצה להיכנס. אבל איך?
ועכשיו הרפו. בקצב שלכן. הכל בסדר. הכל בסדר. הכל בסדר.
אפשר אצבע היום, אצבע מחר, יד ימין השבוע ושמאל בשבוע הבא...הגמד כבר יוכל להציץ פנימה.
אפשר לשחרר את שתי כפות הידיים ולקפוץ. הוא יבוא? הוא יתפוס אותי? הוא יכנס? כן. משהו יכנס. והוא יהיה נס כי הוא יהיה חדש, ואולי לא יהיה בעל האף או הכובע שדמיינתם, אבל הוא יהיה הנס שלכם.
חג אורות ואהבה.