שמחה

שמחה

מאז ומתמיד ידעתי (ולאו דווקא במודע) שיש לי תפקיד לשמח. וככזאת, כמובן שעלי להיות שמחה. והאמת- זה הרגיש לי מאד טבעי. די לי לשמוע ציפור מצייצת, לראות שמיים תכולים או לשמוע שיר שאני אוהבת- וכל עצב נשכח. חיוך עולה על שפתי ואני שמחה.

מזה זמן רב שאני לומדת, עושה עבודה רוחנית, מטפלת ומנחה אחרים...ותוך כדי, גיליתי שאני לא מקבלת את עצמי עם "רגשות שליליים"- כשאני זועפת אני מכוערת, כשאני כועסת אני אלימה, כשאני עצובה אני- משעממת? חולה? לא ביעוד שלי?

ואז למדתי מתי אני מרצה אחרים ומתי אני עושה את שאני באמת רוצה. למדתי ללכת עם מי שאני, על כל ביטויי, למרות ועם הפחד שאז לא אהיה אהובה.

הבנתי שכנראה אף פעם לא כולם יאהבו אותי ואת מרכולתי. ושזה בסדר.

ולמרות כל זאת, בעצב, לא ממש נגעתי. האוטומט שלי היה כל כך חזק ומשופשף. אני יודעת לרקוד עם מטופלת את העצב שלה. אבל את שלי? ברגע שאני מתחילה לנוע, השמחה פשוט מציפה אותי.

וגם כל כך הרבה פעמים נאמר לי – אני באה לרקוד אתך בגלל החיוך, השמחה המדבקת...אז למה להפסיק?

והאם לא: "מצווה גדולה להיות בשמחה?"

אחד מבני, כשהיה בערך בן 14 , היה עצוב ומתוסכל, אני, כמובן, ניסיתי לשמח. והוא, במלוא האור שהוא, אמר לי: "ואם אני רוצה להיות עכשיו עצוב?". האסימון נפל לי כאן מהר.