שמחה
מאז ומתמיד ידעתי (ולאו דווקא במודע) שיש לי תפקיד לשמח. וככזאת, כמובן שעלי להיות שמחה. והאמת- זה הרגיש לי מאד טבעי. די לי לשמוע ציפור מצייצת, לראות שמיים תכולים או לשמוע שיר שאני אוהבת- וכל עצב נשכח. חיוך עולה על שפתי ואני שמחה.
מזה זמן רב שאני לומדת, עושה עבודה רוחנית, מטפלת ומנחה אחרים...ותוך כדי, גיליתי שאני לא מקבלת את עצמי עם "רגשות שליליים"- כשאני זועפת אני מכוערת, כשאני כועסת אני אלימה, כשאני עצובה אני- משעממת? חולה? לא ביעוד שלי?
ואז למדתי מתי אני מרצה אחרים ומתי אני עושה את שאני באמת רוצה. למדתי ללכת עם מי שאני, על כל ביטויי, למרות ועם הפחד שאז לא אהיה אהובה.
הבנתי שכנראה אף פעם לא כולם יאהבו אותי ואת מרכולתי. ושזה בסדר.
ולמרות כל זאת, בעצב, לא ממש נגעתי. האוטומט שלי היה כל כך חזק ומשופשף. אני יודעת לרקוד עם מטופלת את העצב שלה. אבל את שלי? ברגע שאני מתחילה לנוע, השמחה פשוט מציפה אותי.
וגם כל כך הרבה פעמים נאמר לי – אני באה לרקוד אתך בגלל החיוך, השמחה המדבקת...אז למה להפסיק?
והאם לא: "מצווה גדולה להיות בשמחה?"
אחד מבני, כשהיה בערך בן 14 , היה עצוב ומתוסכל, אני, כמובן, ניסיתי לשמח. והוא, במלוא האור שהוא, אמר לי: "ואם אני רוצה להיות עכשיו עצוב?". האסימון נפל לי כאן מהר.
למדתי לשהות עם אחרים בעצב שלהם. בשלי? אני חשה, מרגישה, רואה, שומעת אותו ובכל זאת נעלמת משם קצת מהר מידי.
ואז, בזמן שלו, התבהר לו הפחד-אני לא יכולה להכיל את כל כמות הצער, היגון והעצב שאני חשה. האישי והכללי. פחד מוות. אין מצב שארגיש הכל ברמות האלו ואצא נושמת מהצד השני. ועם פחד, אני כבר יודעת מה לעשות. אני נותנת לו יד וצועדת אתו.
אני מאפשרת לעצמי הרבה יותר. כמויות העצב, הכאב, הכמיהה והבכי שהשתחררו ממני בשנתיים האחרונות שטפו עמן טראומות מכל תקופות חיי, הנוכחיים והקודמים. בד"כ, אני לא ממש יודעת על מה העצב, אבל זה לא ממש חשוב לי.
והיום? אני עדיין מאמינה גדולה בשמחה, וקצת יותר מקבלת את: "כדי לחוש שמחה צריך לחוש גם את העצב"... יודעת שהדרך הטובה ביותר עבורי לחיות "כאן ועכשיו", היא אותנטיות- מודעות למה שקורה בכל רגע בכל הגופים שלי- הפיסי, המנטלי, הרגשי ובכל גופי האור שלי.
שמחה היא המצפן שלי. אם אני לא שם, אני בודקת מה לשנות כדי שהיא שוב תהיה. ההבדל הוא שעכשיו אני קודם ארשה לעצמי להיות שם קצת וגם להאיר את זה החוצה.
אבל, בפנים בפנים ,אני ממשיכה לראות עולם שכולו אהבה ושמחה. אני מאמינה שהוא קיים. זה רק אנחנו שעוד לא שם. אנחנו בדרך(: