32 שנים ביחד ואתם עוד עושים... את יודעת?
כן! וזה הולך ומשתבח.
למדו אותנו שלתשוקה יש "פג תוקף". תקופה רומנטית ואח"כ, במורד הגבעה... ברירות המחדל- שותפים חדשים למיניות או מיני מינים של מעוררי תשוקה.
לתשוקה שלי אין תאריך תפוגה. נולדנו בעלי תשוקה, ואם נהיה נחמדים אליה, היא תישאר. היא לא מתחילה בשותפים שלנו. כן, אני יודעת, לפעמים זה מתיש, אבל גם היא מתחילה בתוכי). הקושי מתחיל, כשאני מסכימה לחיות בשיממון, ואז מצפה מעצמי להידלק ברגע שיש "מצב למין".
תשוקה לחיים, תשוקה מינית, תשוקה לחברות, להגשמה, לעונג - אותה גברת. פעם עירומה, פעם בנעלי בית, פעם בבגדי עבודה.
אז איך אני משאירה אותה חיה ונושמת? אני חיה ונושמת. אבל ממש. מחויבת לשמח אותי, לספק אותי, ללטף ולפנק אותי, להקשיב לי, לצרכי, להגשים את עצמי על האדמה הזו.
מפסיקה לטפח רגשות אשם והלקאה עצמית - הם משביתי שמחות.
מתוודעת אל כל גופי- הפיסי, הרגשי, המנטלי והאנרגטי ושומרת אתם על קשר מיטיב.
אני נוכחת בחיי- ברגש, בתחושה, בנשימה, במבט, בכל חושי.
כשאני חיה בתשוקה, התשוקה חיה בי. אני זוכרת תחושות מגיל צעיר- משיכה עזה לאבן, לענף, לענן. נתתי להן לעזוב והיום אני מעודדת אותן בתוכי. אני יכולה להרגיש תשוקה לכל. אני התשוקה.
ואז- האהוב שלי. איך הוא עדיין מושא התשוקה הפנימית שלי?
אני לא מצפה ממנו להיות האפרודיזיאק שלי. זה "עלי".
אני בוחרת בו. באמת.
אני זוכרת ששנינו נשמות ענקיות ומשום כך, רב הנסתר על הגלוי. יופי של דרך לשמור על התרגשות ומסתורין.
אני לא עושה אהבה מתוך או אחרי כעס או מריבה. אנחנו נכנסים למקדש אחרי הניקיון.
אני לא עושה אהבה אם אני לא כל כולי שם. הגוף יודע ובפעם הבאה לא ישתף פעולה.
אני מרשה לי ולו להשתנות, לבחור מחדש. מה שעינג אותי אתמול, לא בהכרח עובד מחר.
אני מאתרת את המופעים שלו כאהובי, הגבר שלי ולא רק- שותפי לעסק או אב ילדי, ומזמינה אותם להתחזק בהכרתי. מזכירה לעצמי לא לקבל אותו, אותי, אותנו כמובן מאליו.
אנחנו לומדים איך לחוות את התשוקה שלנו בעוד גופים, צ'אקרות ומימדים.
כשמשהו מתפתח ומענג, מתחשק לנו עוד ממנו.