המלחמה על הבית
בכל פעם שמתחילה כאן מלחמה (או מבצע) אני נזעקת. ואז שוכחת. לא רוצה לשכוח יותר. טיפול שורש למלחמה מתחיל עכשיו.
אתה רוצה משהו? אל תוותר, תילחם עליו!
הילחם על מה ששלך.
יש דברים ששווה להילחם עליהם.
אז זהו. שלא.
כל מה ששלי כבר בתוכי וסביבי. אני צפה באגם של כל הפוטנציאלים שלי. הם נחים על גבם, מחכים לראות במי אבחר ומיד מתהווים.
אף אחד לא יכול "לקחת ממני", בלי שאסכים לכך ברמה כלשהי.
מלחמה לא תסייע לי לחוות בית, שייכות, שפע, צדקת הדרך, הגנה...
מלחמה מביאה לחיי רק עוד מלחמה. הסיבה היחידה לבחור בה היא, שזו החוויה אותה אני מבקשת לעבור כרגע.
והתרגלנו, וואו כמה שהתרגלנו.
בהכללה גסה- אחי הגברים מסתובבים בעולם בתחושה של חוסר אמון, פחד לסובב את הגב, פחד לישון בשקט, פחד שיקחו את ששייך להם, פחד שאין מספיק, שהם לא מספיק גבריים, מפרנסים, חזקים, באמונה ש"גברי" זה לוחם. אין להם רגע שקט אמתי, חמלה לעצמם. הם מתפקדים כנשק- כלי זין.
אנרגיה גברית היא הוצאה לאור. לא מלחמה. היא הפעלה. לא תקיפה. היא הגשמה בפיסי. לא כיבוש.
אחיותי הנשים נעות על הכדור בפחד מגברים. בפחד מתקיפה, מכוח, מכפיה, מאונס. בפחד שיראו אותן ובפחד שלא יראו אותן. בפחד שאין מספיק גברים לכולנו. (אז יש גם טעם להילחם בנשים אחרות). בפחד שהן "לא מספיק" טובות, יפות, נשיות, אסרטיביות, מיניות, אימהיות...גם הן חוות מעט מאד שקט, חמלה ואהבה לעצמן.
אנרגיה נשית היא הכלה. קודם כל של עצמי. היא חמלה. לא ביקורת עצמית. היא זרימה חופשית של רגשות. כל רגש. היא בית. למי שרוצה להתנהג לפי חוקי הבית. היא מקדש. למי שמקדש זאת.
נכון. יש בתוכי לוחמת. לידה יושבות גנבת, ושורדת, ושקרנית, ומניפולטיבית, ויש מנוכרת, ותוקפנית וספקנית ומחפשת שליטה. יש פחדנית וכאוטית. יש ילדה קטנה שתמיד זקוקה לעוד. כולן אני. כולנו הגענו לכאן באותה מרכבה. החברות ישבו יד ביד עם אשת האור שבי, עם האוהבת, החומלת, היוצרת, המשוחררת ומשחררת, המאמינה, המחבקת ומחובקת.
אני מאמינה בבחירה. אני בודקת מי ערה היום ומה היא מבקשת. הן תמיד מבקשות אותו דבר: תשומת לב, פוקוס, אהבה וחיבוק. לעתים גם פעולה פיסית כלשהי. התגשמות.
אהבה, חמלה וחיבוק מקבלות ממני כולן. הגשמה לא. אני בוחרת האם להגשים תוקפנות או חמלה, האם לגנוב או להביע את צרכי.
כשאני זורמת עם פחדי, אני מגשימה את הלוחמת וחברותיה. ואז הבחירה שלי היא בין הלקאה עצמית, שהיא האמ-אמא של המלחמה, לאהבה. אני ממהרת לסלוח להן ולי. לחבק את כולנו.
לרבות מהמטופלות שלי אמונות נסתרות, שאין להן אדמה, בית, משפחה, שבט...אז לאחר החיבוק והאהבה, קצת צידה לדרך:
Grounding- אמא אדמה נמצאת. בחיבוק גדול. כדאי למצוא זמן לשבת עליה, לשכב, להתחפר. לבוא אליה בחסד ולקבל את האנרגיה שלה. של הבית.
כוונות: נסחו את האמירות שמייצבות את תחושת הביטחון שלכם. בלשון הווה. באמירה חיובית. (מה קורה ולא מה לא קורה.) אמרו אותן בקול. סיימו ב "תודה. זה נעשה" או ב"כך קורה", או כל "חתימה" שנכונה לכם. אפשר גם לרשום אותן בדפוס ובצבע אדום.
לדוגמא:
כל מה ששלי כבר בתוכי וסביבי.
אני הבית שלי.
אני חווה ביטחון, שלווה ואהבה.
אני חיה באמון מלא בי ובסובבי.
אני פתוחה לזרימה חופשית של שפע מכל המינים.
העולם הוא מקום בטוח עבורי.
נשימה.
רובנו נושמים מעט ושטוח. אפשר לתלות בבית פתקים : "לנשום". להזכיר לעצמי. נשימה מאפשרת לי נוכחות בי, בעוצמות שלי. בכל מה שמבקש להיות.
אומץ לאותנטיות
לאמר את מה שאני מרגישה, צריך, רוצה- בזמן אמת. זה מאתגר, זה מפחיד וזה שווה. האופציה האחרת היא לאגור ולאגור עד שאני מתפוצצת כמו רימון רסס. לא מותירה אבן על אבן.
אני אני אני
כל מה שחסר לי, אני ממלאה בתוכי. בונה את הנוכחות הנשית שלי, את הגברית, את הקשר ביניהם. מתחברת לילדה הפנימית. מוצאת אהבת אם ואב נצחית, בבריתות עם אמא אדמה ואבא שמים.
הורות
הילדים שלנו זקוקים לתחושת שייכות, ביטחון, אהבה ללא תנאי. הם מביאים עולם חדש. אני לא רוצה "להעביר הלאה"- את הפחד ותוצאותיו.
אני בוחרת לחבק אותם, לספר להם כמה הם נפלאים, איזו מתנה הם מביאים לעולם, איך הם חלק ייחודי באחדות. מפסיקה לסמם אותם כשהם לא "תואמי סביבה". כשהם לוחצים על הכפתורים שלי- אני אני אני-מטפלת בי, מגדלת אותי עוד קצת.
אוהבת אותם תמיד. אנחנו ראויים לאהבה פשוט כי אנחנו כאן.
אין צורך בסיבה נוספת.
זוגיות
רבים מאתנו חיים בזוגיות. מותחים חבלים ויאללה, עליהום- זירת קרב.
אפשר למחוק את צבעי המלחמה ואת הכרבולות. להסכים להיות בית לי ואז לך. לספר לך כמה אני אוהבת וכמה את נפלאה. להיות בנוכחות, לנשום.
וכשהכפתורים נלחצים, והם נלחצים... בדיוק כמו עם הילדים- לזכור שזו מראה שלי, (אני אני אני) וללכת לחבק את מה שמבקש חיבוק בתוכי.
Make Love Not War