הצילו! אני אמא!

April 19, 2017

הצילו! אני אמא!

 

 

השבוע מלאו לבני הבכור 22 שנים ולצעיר 19.(נכתב ב 2013)

בני הם מקור לשמחה, לאושר, לחיבור, התרגשות...ולעיתים לדאגה, חוסר אונים...

זה לא תמיד היה כך.

 

אנחנו בני 26. ביחד מגיל 18 . אוהבים, חיים ביחד ולפתע מגלים רצון חדש- להוליד. ההיריון היה כמעט פשוט, אני מרגישה טוב ושנינו שמחים.

 

לידה ראשונה ואני לבד במיטה זרה, בחדר נודף ריחות חיטוי. למה? כי ככה אמרו לי. כי ככה אמרו לאלי. ואנחנו מנומסים, ומפוחדים, וכווולם יודעים טוב מאתנו.

עמדנו להתחיל שירות בשגרירות בקהיר. מאלי נדרש להגיע כשהייתי בחודש שמיני. הובטח לו כי יגיע ללידה. ואנחנו הסכמנו.

בצירוף מקרים מופלא, אותי אשפזו והחליטו, ללא חשיבה יתירה, לתת לי זירוז, ואת אלי לא שחררו בזמן.

אני לבד, כואב לי, אני מטושטשת עד סימום, והורי במסדרון. למה? כי ככה אמרו להם.

 

כמעט יומיים עברו עלי כך, עד שהגיעה הפתיחה הגואלת, ועמה הרופא והאפידורל.

אני מטושטשת, חלשה, רועדת, לא ממש יודעת מה קורה אתי. הוא:  "הפסיקי לרעוד, או שתישארי משותקת". אני: נושכת שפתים ומנסה להפסיק לרעוד. הרופא אמר.

 

אני לא זוכרת את הלידה. לא זוכרת את מורן מגיח לעולמי. לא זוכרת שנרדמתי. לא זוכרת שלקחו אותו לחדר תינוקות. אלי הגיע שש שעות אחרי, לחבק ולאהוב אותי, ואז ראיתי את מורן. אני לא זוכרת מה הרגשתי.

לא החזקתי בידי מעולם תינוק. לא ידעתי מה עושים עם החבילה הבוכיה הזו. לא ראיתי את אלי מעל חודש. הייתי חלשה, כואבת, ביקשתי תשומת לב לעצמי.

לא ביקשתי לקבל אלי את ילדי או להניקו- ולא קיבלתי אותו. אינני זוכרת כמה פעמים חיבקתי אותו, או הנחתי עליו את מבטי בארבעת הימים שבילינו בביה"ח.

 

ואז יצאנו הביתה. התארחנו אצל הורי. אלי הורשה להישאר עמנו עד לאחר הברית.

בכי של מורן, בכי שלי, מבוכה של הסובבים, נסיונות הנקה כושלים, כאבים, כרית להקלה על התפרים, חיוך למצלמה, היעדרות.

 

בצילומי הברית, שנערכה בבית, אני חיוורת כמו סיד. חוסר אונים ופחד.

 

אלי חוזר למצרים. חיתולים, בכי, חוסר שינה, אני לא מצליחה להניק, תסכול, חשש, בושה, חוסר שינה, כעס, קורבנות, פחד, חוסר שינה.

לאחר שבוע אני נכנעת ומבקשת מאמי לדבר עם טיפת חלב, על מנת לקבל הסבר כיצד לעבור למטרנה. אני לא מתקשרת בעצמי. בביקור שם הבהירו לי יפה יפה מה דעתן על אימהות שאינן מניקות ואני נבוכה, מלאת בושה ותחושת כישלון.

מורן מתחיל לקבל מזון ומעט נרגע. אני לא.

 

עובר חודש. מורן מחוסן ואנחנו נפרדים ועוברים דירה לקהיר.

הזיכרון שלי הוא מסך שחור, עם מעט ריצודים. אלי עובד יומם ולילה. החברות החדשות שלי הן אימהות מאושרות לילדים מטופחים. "על מה את מתלוננת? יש לך ילד משגע". והוא אכן היה ילד משגע. אני לא הייתי שם כדי לראות. הבית שלי גדול מידי וריק מידי. אני לא מזהה את הגוף שלי. אני לא רוקדת. אני לא שומעת מוסיקה. אני לבד. מחליפה חיתול. מכינה בקבוקים. מטיילת על מדרכה עוינת עם עגלה. מרדימה. נרדמת. פוגשת אנשים ולרגעים מרגישה אותי שוב. ואז בכי, האכלה, הרדמה. איפה אני? לאן נעלמתי?

 

לא ידעתי דבר על דיכאון לאחר לידה, וגם לא על דכדוך.

אני חזקה. אני נראית חזקה. אני לא מבקשת עזרה, וגם לא מודעת לכך שאני זקוקה לה.

 

רגשית מורן לא מקבל ממני כמעט כלום, אלא אם כן חוסר סבלנות יכול לתפקד על תקן תקשורת רגשית.

כשאלי מגיע יש אהבה ופינוקים ואז, לפעמים, גם אני מרגישה חלק ונפתחת.

אני חולת שליטה. זה מציל אותי ואת הבן שלי. פיסית, Wonderwoman מתפקדת כמו גדולה. שנינו מטופחים, הבית נקי, האוכל מוכן. אני מצליחה לנהל שיחות ולהראות "עניינים כרגיל".

בתוכי, הכל מפורק ואני לא מודעת כלל, לא מנסה להבין, לקבל עזרה, לתקן....אני נסחפת. אני חזקה.

 

לאחר שנה וקצת, עברנו לרומא. מורן בילה חצי יום בגן, אני הלכתי ללמוד, ואט אט חזרתי לעצמי. התחלתי לגלות את הילד המופלא שלי, לתת לו מקום בעולמי, אפשרתי לעצמי להרגיש ולחוש אמא, וגם כל אלה ללא מודעות למה שעבר עלי.

 

עברו שנים, עוד לידה, שכמעט הסתיימה באסון, ותסכולים רבים,  שנבעו מחוסר האיזון בין אימהות להגשמה האישית שלי, עד שהתחלתי להיזכר ולהבין מה היה.

 

הרגשתי חוטאת. רעה. אגואיסטית. כישלון. מפלצת.

חששתי שהרסתי לבני את החיים.

למדתי את המושג Good  enough mother .

אספתי שברים.

למדתי לסלוח לעצמי, לכל מי שלא ראה אותי, למורן ששינה את חיי., לאלי, על כך שחייו, לתחושתי, עברו פחות שינויים.

רקדתי עם השדים שלי ושחררתי אותם.

למדתי להרגיש כשאני זקוקה לעזרה. למדתי לבקש אותה.

למדתי להיות חלשה.

התנדבתי בארגון "אם לאם" וזכיתי לתמוך באישה אחרת.

 

אני גבי ואני אמא לשני בנים מדהימים.

אני מאמינה, שיש מספר מלים קטנות, שבכוחן היה לשנות את כל חווית האימהות שלי בתחילתה-

"את בסדר. כל מה שאת חשה ומרגישה עכשיו- הכל בסדר. "

אני שולחת אותן כעת לכל מי שזקוקה להן.  ולא רק לאמהות- לכל אישה, בכל חוויה בה אתן נתקלות ב"חוסר המושלמות" שלכן. שולחת לכן סליחה, קבלה ואהבה.

 

רק ברגע זה, כשסיימתי לכתוב, אני מבינה שכתבתי את אחד מסיפורי הסליחה החשובים בחיי. הסליחה הזו לעצמי ולאהובי שחררה אותנו לחיים של אהבה. לפעמים גם של חשש, עלבון, כעס...לחיים מודעים שיש בהם מהכול.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena