הצילו! אני אמא!

הצילו! אני אמא!

מודעות דיכאון לאחר לידה

השבוע מלאו לבני הבכור 22 שנים ולצעיר 19.(נכתב ב 2013)

בני הם מקור לשמחה, לאושר, לחיבור, התרגשות...ולעיתים לדאגה, חוסר אונים...

זה לא תמיד היה כך.

אנחנו בני 26. ביחד מגיל 18 . אוהבים, חיים ביחד ולפתע מגלים רצון חדש- להוליד. ההיריון היה כמעט פשוט, אני מרגישה טוב ושנינו שמחים.

לידה ראשונה ואני לבד במיטה זרה, בחדר נודף ריחות חיטוי. למה? כי ככה אמרו לי. כי ככה אמרו לאלי. ואנחנו מנומסים, ומפוחדים, וכווולם יודעים טוב מאתנו.

עמדנו להתחיל שירות בשגרירות בקהיר. מאלי נדרש להגיע כשהייתי בחודש שמיני. הובטח לו כי יגיע ללידה. ואנחנו הסכמנו.

בצירוף מקרים מופלא, אותי אשפזו והחליטו, ללא חשיבה יתירה, לתת לי זירוז, ואת אלי לא שחררו בזמן.

אני לבד, כואב לי, אני מטושטשת עד סימום, והורי במסדרון. למה? כי ככה אמרו להם.

כמעט יומיים עברו עלי כך, עד שהגיעה הפתיחה הגואלת, ועמה הרופא והאפידורל.