השראה
אני אוהבת לשלוח משושים ארוכים ורגישים. החושים שלי מביאים אלי ריחות חדשים, מראות ששכחתי, צלילים מעוררים, צמרמורות והנאות של העור ומנעד שלם של טעמים, כמו בביקור בשוק, לצד שקי התבלינים הססגוניים.
אותן תחושות מתקיימות גם בחושי הרוחיים. כשהם פעילים, אני שוהה בתוך מה שנסתר מן העין.
אני רואה, חשה, מרגישה, מריחה וטועמת את הפוטנציאל. שלי ושל אחרים. את כל מה שמחכה להתגשם.
יש לי בחירה האם לחיות כך- ערה, או להתנמנם. כמו בכל בחירה, לכל צד המחיר שלו.
כשאני ערה, אני זוכה למתנות רבות ומרגשות- אני חווה את היופי סביבי, את היהלום שנמצא בלב כל אחד מאיתנו, אני מרגישה אהבה, חמלה, שמחה, אני מחבקת, אוכלת, חולמת ועושה אהבה עם העולם.
יחד עם היופי, אל חושי הפתוחים נכנס גם כל השאר- כיעור, פחד, "חוסר שלמות", כאב, מחלה, רוע...
כל מה שלא נעים לי, ש"אינו הרמוני".
כשאני בוחרת לישון, הקשה מתקהה, אבל יחד אתו מתקהה גם היופי. הרגש עמום, הריחות דלים...
את סוף השבוע האחרון ביליתי בחברת קבוצת נשים, אשר בחרה לעזוב הכל ולצאת להרפתקה.
כל אחת הגיעה ממקום אחר (פיסית ורגשית), בגיל שונה, מראה שונה וכל אחת הגיעה מסיבותיה שלה.
פתחנו מעגל משותף וביחד רקדנו, השמענו קול, הקשבנו, נחנו, הזענו, שרנו, התפללנו, התבוננו, צחקנו, בכינו...
החוויה המשותפת הזו , עבורי, היא מגבר לכל החושים. קצת קשה לתאר מה קורה לי. הייתי רוצה פשוט להכניס אתכם אלי פנימה.
כמנחה, אני חווה את הכול שלוש פעמים-
בפעם הראשונה, הנושא עולה כשאני מכינה את הסדנא וכשאני מעבירה אותה.
הפעם השנייה מתרחשת כשאני חווה את המשתתפות חוות אותה.
הפעם השלישית היא התחושות שחוזרות אלי מהחוויה שלהן.
העוצמות לעיתים כל כך חזקות, והבחירה קיימת בכל רגע- לסגור או להישאר פתוחה? כמה אני יכולה להיות אתן בחוויה ולהישאר "צינור נקי" בדרך בה אני מלווה אותן, מקבלת עבורן מידע, תומכת?
לעיתים אני חשה לב של משתתפת שבוחר להיסגר- כי לא מתאים לה, כי קשה, או מכל סיבה אחרת שלה. ואז אני בודקת האם ליבי שלי נשאר פתוח וחומל, או שמא אני בוחרת להרגיש הסתייגות וביקורת וליבי מתכווץ.
הבחירה המודעת שלי ועבודת החיים שלי היא להישאר בלב פתוח. להעז לחוש ולהרגיש הכול. לתת מקום לשלי ולשלהן. לבכות כשאני מתרגשת, לצחוק, לזרום...ואז אני המיכל הטוב ביותר שאני יודעת להיות.
אנחנו כולנו מראות זה לזה, זו לזו...כל מה שקורה בקבוצה כזו משקף לכולנו. אני שומעת אישה משתפת את קשייה בזוגיות, וחשה גם את אלו שלי. אני רואה אישה בוכה ואני יודעת איך זה מרגיש כשהלב מתפוצץ מתסכול, אכזבה...אני שומעת את זו שרוצה לסגור את ליבה, כי - מה זה עוזר לסבול? אנחנו כל כך קטנות ומעשינו לא ישנו את העולם? ואני רק רוצה לחבק. זו שלומדת איך לאזן אימהות וקריירה, כי היא רוצה הכול, ומגיע לה הכול, זו שצוחקת כשהקלף ששלפה מספר לה שהיא כל כך הרבה יותר מגוף....
אני רואה אותן כאשר מגיעות התובנות- איך הכול מתחיל באמונות שלנו ואיך אפשר לשנות. אני מלאת הערכה על האומץ לשנות. אני שומעת אותן רוצות בטוב, ובשינוי אוהב ומתקשר עם הסביבה.
אני חשה את החששות והפחד, אשר בא לעזור ולגונן.
כל שיתוף כזה, במלים, בתנועה, בדמעה או במבט, הוא השראה עבורי. הוא מספר לי סיפור שלם, על אישה, שבוחרת לחיות במודעות ולקחת אחריות על חייה. כל אחת נמצאת בשלב שונה של התובנות שלה ושל היישום שלהן, ועם זאת, כולנו חוות את אותם רגשות, תחושות...וכולנו אהבה.
אני רואה את החוטים הנטווים ביני ובינן, בינן לבין המשתתפות האחרות, בינן לבין עצמן ולומדת. אני לומדת אומץ, לומדת אהבה ופחד, לומדת על סבל, על תקומה, על דיכאון, עצב ושמחה.
כשאני חוזרת הביתה אני לוקחת לעצמי זמן לנוח, להטמיע, להודות.
ההשראה שלי היא רב חושית. היא מגיעה מתוכי, מהחיבור שלי לאחד, לטבע, לבעלי החיים, לאחי ואחיותי. תודה לבריאה ותודה לנו, שהננו יצורים כל כך מופלאים.