זבנג וגמרנו?
אני צועדת בדרך ה"רוחנית" קרוב לעשרים שנה. לומדת, נזכרת, מלמדת, מזכירה....
כמו לכולנו, גם לי היו וישנם חלקים שאני רוצה "לעשות אתם שולם".
היו שנים, בהן עברתי מסדנא לסדנא, מחפשת, בודקת... היום אני מצטרפת, כאשר אני מרגישה קריאה חזקה למורה או חקירה .
הדרך שלי לקחה אותי בתחילה אל העולמות האנרגטיים, אחר כך אל הגוף, משם אל מרחבי הלב, אל אנרגיית המיניות ....
בכל פעם היה נדמה שהנה, זו זו הדרך. כאן נמצא המזור, התשובות, כל מה שחיפשתי. זבנג וגמרנו? אז זהו, שלא...
הרצון העז הזה, להגיע אל חוף מבטחים, לשבת בשלווה אל מול הנוף, בידיעה מוחלטת שהכל בסדר.
ואתם יודעים מה הקטע?
זה לא נגמר, חברים. כי באנו לכאן כדי לתת עבודה. ואנחנו נותנים אותה. אנחנו יכולים לבחור אם לעשות זאת במודע - ולגדול, או בשכחה ובאפלה.
ואתם יודעים מה עוד?
באמת הכל בסדר. כי זו התכלית. הלמידה, פתיחת הלב, החקירה, השיתוף, הרחבת הכלי.
וניתנה לנו הבחירה אם לעשות זאת תוך התבוססות בכאב ובקורבנות או מתוך עונג ואחריות.
הדרך היחידה, שאני מכירה, להישאר בעונג, היא ההבנה שהכאב (פיסי, רגשי או רוחני) הוא חבר. הוא בא רק כדי להזכיר לי. איפה אני עוד נוקשה, סגורה, ממעטת לאהוב.
אני חיה כבר מספיק שנים כדי לדעת, שבאמת, לכל מה שמתרחש יש סיבה...גם כאשר אני לא מבינה אותה.
ואם זה כך, והכל סביבי משרת את הצמיחה שלי, אני יכולה להתענג גם על הכאב.
אחד הדברים המשמעותיים, שלמדתי בשנים האחרונות היה, להמשיך לשיר גם כשאני בוכה.
ועוד מוקש קטן, שמתגלה לי מעת לעת, הוא הנטייה להכריז על למידה מסוג מסוים כי אין בלתה, כי זו הדרך, כי שם נמצא הריפוי האמתי...
אך ורק בעבודה על שחרור אמונות, רק באנרגיה המינית, רק בעבודת גוף, רק הנשימה...ורק ורק...
אנחנו שומעים זאת ממורים, אנחנו מספרים זאת לעצמנו. כך מדבר ה "רצון להגיע"- "אמא , כמה זמן נשאר?"... ואז אנחנו מתאכזבים כל כך, כשהגלגל ממשיך להסתובב ועוד משהו מצמיח מופיע.
אנחנו יצורים יפים ומורכבים. הגוף מבקש את הלמידה שלו, הלב את שלו, גופי האור מבקשים נוכחות, האנרגיה המינית טומנת בתוכה כל כך הרבה כאב ויופי.
לכל אחד מאתנו השביל שלו, העונות והקצב שלו. הטריק הוא להישאר קשוב לסימנים בדרך. להיות עם מה שמבקש אור ואהבה. כן, ממש במלים הרוחניקיות האלו.
ולאחר שהכרנו את כל הגופים, כשאנחנו מרגישים את היכולת לכך- לשמור על קשר ונוכחות עם כולם.
שנהיה טובים אל הדרך והדרך אלינו, אחים ואחיות שלי.
וכך קורה.