התשוקה לדיכאון

November 2, 2017

התשוקה לדיכאון

 

 

אני מודה. יש לי חיבור פשוט וזמין לשמחה. ועם זאת, או בגלל זאת, אני עוסקת תכופות בדיכאון. בנפשי שלי חוויתי דיכאון פעם אחת בלבד. גרתי בקהיר. לאחר לידה, עם תינוק בן יומו. עם אהובי שעבד בביטחון 24/7 .

ילדי המתוק קיבל, פיסית, את כול צרכיו, אך רגשית- לא הייתי שם. וגם לא היה שם מי שיזהה מה עובר עלי.

רק כשעברנו לרומא, שם התחלתי ללמוד ולחזור לעצמי, הבנתי את הבור בו הייתי.

 

אישי האהוב הוא הלום קרב. כחלק מהחבילה הגיעה גם התמודדות עם דיכאון.

בעבודתי אני פוגשת כל כך הרבה נשמות, שמבלות כך את חייהן.

אינני פסיכיאטרית, ולכן  לא מתיימרת "לאבחן" דיכאון . אני עובדת עם גוף-נפש-תודעה, וככזאת אני גם לא ממש רואה דיכאון כמחלה. כשאת/ה מספר/ת לי על אובדן משמעות ושמחה, על תחושות ריקנות, עצב, חרדות וחוסר רצון לחיות- אנחנו עוזבים קצת את השכל ופונים לעולמות מקבילים.

 

כשאני מבקשת ליצור שינוי, אני נתקלת בהתמכרות שלי. סיגריות, אוכל, דיכאון, רווקות, נישואין רעים... כול הרגל, או מצב, שנמשך הרבה זמן, הופך להתמכרות, ועל מנת להצליח לצאת ממנו אני עובדת במספר מישורים:

ניקוי אמונות בשדה שלי, שקושרות אותי להרגל.

איתור הצורך שההרגל ממלא, והכנסת הרגלים חדשים, שיענו על אותו הצורך.

קבלת החירות ביצירת חיי.

תרגול שמחה, תשוקה ואספקת אנרגיית חיים.

 

כולם מעולים, ואף אחד מהם לא יעבוד ללא רצון כן ואמתי של "מטופל". על מנת ליצור ריפוי, על האדם להרגיש צורך ורצון בשינוי, ואז, לעתים הוא עושה זאת בכוחות עצמו, ולעתים עם מטפל/ מרפאה/ חברה...

 

אז למה שאדם ירצה לדבוק בדיכאון ולא בשמחה ובתשוקה לחיים?

סיבה אחת היא ההרגל וההתמכרות, אותם הזכרתי, המובילים לפחד עז משינוי.

אנשים, שלא רגילים לחוות שמחה, בורחים כשהם נתקלים בה. ההוויה שלהם אינה יודעת מה עושים עם הדבר המשונה הזה.

 

אבל מה שבאמת הופתעתי לגלות, הוא התשוקה לדיכאון והרציונאליזציה שבאה אתה.

בעולם שלנו יש גם חוויות קשות.

לא פעם העיסוק במוות, מחלות ומלחמה הוא עיסוק שעובר בירושה, דרך שושלות ארוכות במשפחה.

בעם היהודי מושרשת גם חוויית השואה.

כשאני עובדת עם "נציג" משפחה כזו, אני נשאלת לא פעם : "מה רע? השואה מרתקת אותי". "זה חלק חשוב בהיסטוריה שלנו", "אי אפשר להתעלם ממה שרע", "כך נוודא שזה לא יקרה שנית"....

 

אני מוקפת בנשמות מדהימות, שבוחרות באקטיביזם. עובדות יומם וליל למען נשים, בעלי חיים ועוד. שם גילינו תובנה עמוקה, כי ההזדהות עם הסבל משרתת את העבודה. אם לא אסבול בעצמי, מה יהיה המנוע שלי להמשיך לעזור?

אם אתם מרגישים טוב- המשיכו. אם לא- שנו.

המנוע המומלץ לנשמה, מבחינתי, הוא אהבה ותשוקה. הזדהות עם הסבל תביא, בסופו של דבר, לדיכאון ולחידלון.

אני לא מזמינה להתעלם מאתגרי העולם ומהרגשות שהם מעוררים בנו. להפך, עצב וכעס לא מבוטאים הם דרך בטוחה לדיכאון וחרדה. אני כן מזמינה לשים לב למינון בו אנחנו בוחרים.

כמה אני מבלה במה שמטעין אותי באנרגיה ותשוקה, וכמה במה שמרוקן אותי.

לעתים החוויה מבלבלת. אדם שהתרגל לעסוק בעיקר ב"צללים", מרגיש תחושה שקרית של התמלאות כשהוא "שם". אך לאורך זמן אנרגיית החיים שלו מתרוקנת.

יכול להיות שאת/ה סובל/ת מדיכאון ודבריי פוגעים בך. לתחושתך, המצב נכפה עליך ואין ביכולתך לשפרו. אני מתנצלת אם אני פוגעת. אני מדברת את האמת שלי.

החוויה הקשה הזו, של בחירה בין טוב ורע, מדכא ושמח.. קשורה בעבותות ברזל לחיים בעולם שלנו. עולם של נפרדות ודואליות.

בשלב הבא, דרך הבנה והטמעה של נפרדות ואחדות, ניתן לעבור מסע מהדואליות לאחד, לכוח האהבה, והסתירה עוזבת כמעט מעצמה....

 

באהבה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena