לא מעניין אותי לחנך את בני


הורות

לא מעניין אותי לחנך את בני

"חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות"

הוראה איננה הבסיס למערכת היחסים שלנו. ממילא, אם יבחר להתפעל ממני ולהתנהג "כמו בבית" יעשה זאת ע"י העתק התנהגותי ולא עפ"י אמרות השפר שלי.

אני מאמינה שתפקידי הראשון והמוחלט כאם הוא לאהוב ככול יכולתי, לאהוב ללא תנאי.

יש חוסר גדול בעולם של אהבה כזו. כשאדם לא זוכה לה מהוריו, הוא מסתובב בעולם חסר גב. הוא מגדל לעצמו תודעת חוסר ומתנהל כאן בחיפוש תמידי אחרי זה/זו שיאהבו אותו כמו אמא ואבא. הוא עלול להפוך למרצה סדרתי או לחסר אמון וביטחון בכול מה שסביבו.

דמיינו עולם בו כולנו מרגישים אהובים, על כול מעלותינו וכול הפדיחות שלנו. כמה סובלנות, עוצמות, כמה שלווה ושלום.

אני מודעת לכך שאהבה ללא תנאי היא מלה עצומה, כמו כול מושג ללא גבולות, ואולי משום כך מרתיעה או מעוררת חשש. ועדיין מאמינה בה.

חלק נכבד מהכתוב בהמשך אתגר אותי מאד. למעשה, עד שבכורי הגיע לגיל שתים עשרה לערך, הייתי אמא על אוטומט. מודעות הייתה השלב הראשון, עבודה ותרגול באו אחריו וגם היום זו בחירה יום יומית:

האם אני המתרגלת אותו בקושי, הסופה, או שאני הספינה?