לא מעניין אותי לחנך את בני
"חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות"
הוראה איננה הבסיס למערכת היחסים שלנו. ממילא, אם יבחר להתפעל ממני ולהתנהג "כמו בבית" יעשה זאת ע"י העתק התנהגותי ולא עפ"י אמרות השפר שלי.
אני מאמינה שתפקידי הראשון והמוחלט כאם הוא לאהוב ככול יכולתי, לאהוב ללא תנאי.
יש חוסר גדול בעולם של אהבה כזו. כשאדם לא זוכה לה מהוריו, הוא מסתובב בעולם חסר גב. הוא מגדל לעצמו תודעת חוסר ומתנהל כאן בחיפוש תמידי אחרי זה/זו שיאהבו אותו כמו אמא ואבא. הוא עלול להפוך למרצה סדרתי או לחסר אמון וביטחון בכול מה שסביבו.
דמיינו עולם בו כולנו מרגישים אהובים, על כול מעלותינו וכול הפדיחות שלנו. כמה סובלנות, עוצמות, כמה שלווה ושלום.
אני מודעת לכך שאהבה ללא תנאי היא מלה עצומה, כמו כול מושג ללא גבולות, ואולי משום כך מרתיעה או מעוררת חשש. ועדיין מאמינה בה.
חלק נכבד מהכתוב בהמשך אתגר אותי מאד. למעשה, עד שבכורי הגיע לגיל שתים עשרה לערך, הייתי אמא על אוטומט. מודעות הייתה השלב הראשון, עבודה ותרגול באו אחריו וגם היום זו בחירה יום יומית:
האם אני המתרגלת אותו בקושי, הסופה, או שאני הספינה?
הרוצח העיקרי של האהבה הזו הוא הביקורת. אפשר להגיד לילד לא לקפוץ מהצוק. לא כדאי לאמר לו שהוא תמיד מסכן את עצמו... אפשר לאמר לו לא להכות את אחיו. לא כדאי לאמר לו שהוא משגע את כול המשפחה...
נבין שילד רואה את הביקורת גם בזקיפת גבה וגלגול עיניים.
נאמר לו כמה הוא מדהים וכמה זכינו בו. בחוץ יש עדיין מספיק ג'יפה, שתאתגר לו את הביטחון. בבית נזקוף לו את הראש ואת ה Center.
הוא זכאי אלא אם כן יוכח אחרת. בכול עימות מול מבוגרים אחראים בחייו, אאזין ראשית לחוויה שלו.
נעבוד על האהבה לעצמנו. נשמש דוגמא- לא עוד אמא שמתוסכלת כול בוקר מול ישבנה במראה, אבא שקורא לעצמו בשמות כשהוא טועה...
וגם- אהבה ללא תנאי היא לא שטיח לניגוב רגליים.
אני בודקת פנימה פנימה מה מבקשת עכשיו האהבה שלי אלי ומה מבקשת האהבה שלי אליו . עם הזמן והתרגול (והתבגרות הילדים) מופיעות פחות סתירות.
נשים לב לדיבור הפנימי שלנו: מה אנחנו לוחשים לעצמנו אודותינו ואודותיו. הדיבור הזה תמיד ישתקף בחוץ.
מלים טובות- נסו ממש למנות: כמה מלים הוקדשו היום לביקורת ו"הוראה" וכמה לאהבה פשוטה.
אני ממש גדולה יחסית לקטנצ'יק הזה. הכעס שלי עלול להפחיד. כשאני כועסת אני יכולה לאמר שאמא צריכה כמה רגעים לעצמה. לחוות לבד את הכעס, לבדוק איזה עצב או פחד התניעו אותו ולחזור מאוזנת יותר.
גבולות? כשאני מתאמנת על אהבה לעצמי ולבני, הם פחות מסובכים. אני זוכה בבהירות ורואה האם הם משרתים אותי או אותו, האם הם מונעים מהפחד שלי או מאהבתי.
מה יצא ממנו? עבורי, החשוב ביותר הוא ההקשבה שלו לעצמו, להווייתו. כול שאני יכולה לעשות הוא, שוב, לקיים זאת בעצמי. לחיות חיי אמת, יום יום, בין מי שאני בפנים ובחוץ. להבין אותי, לסלוח לי, ליפול ולקום, לכעוס ולצחוק ולאהוב.
חוסר הסכמה? בתוך מרחב הלב פשוט להבחין מה מקומם אותי, למראה הבחירות שלו, קטנות כגדולות, שונות מאלו שלי- מה ללבוש או ללמוד, את מי לאהוב, איך ואם להתחתן, איך לגדל את ילדיו, להיות שמח או בדיכאון... השדים שלי מתעוררים: מה יהיה אתו, האם יצליח, מי ידאג לו, האם יהיה מאושר, איך יסתדר, עד מתי אאלץ לעזור... לעתים מתקבלת דרכו השונה כביקורת סמויה על דרכי.
זה הזמן לאהוב אותי ללא תנאי, לחבק את פחדי ולשחרר אות בני לדרכו.
הקשבה- הרבה יותר חשוב לשמוע אותו מלהשמיע לו. כך אני מבינה את עולמו והווייתו. כך אני לומדת אותו וממנו.
אני מרגישה שאני אוהבת אותו ממש כך, ובכול זאת הוא מרגיש לא אהוב? לא אתווכח עמו על רגשותיו. אמשיך להעמיק את אהבתי, אך גם אזכור- הוא לא הגיע לכאן טבולה ראסה. ילד נולד עם מטען גנטי, גלגולי ונשמתי. יכול להיות שהבאתי ילד, שמתקשה להרגיש אהוב. הנה ניצב לפני עוד קושי של בני, ממתין שאוהב גם אותו.
טפלו ברגשות האשם שלכם. כלפי עצמכם וכלפי הילד. נדמה שהם מגדלים בנו שינוי ואחריות, אך, למעשה, הם מרעילים את באר האהבה ומעכירים את יכולת האבחנה שלנו.
חיבוקים חיבוקים חיבוקים. ולזכור, מגיל מסוים, לבקש רשות למגע.
ילד שלא זכה תמיד יחכה. לא מאוחר להתחיל לאהוב כך, לתת לילד שלי אדמה וכנפיים, גם אם הגיע לגיל ארבעים, שישים או מאתיים.
באהבה