זוגיות בפחד מוות

זוגיות בפחד מוות

לחלקנו נטייה לקחת חופש מהחיים עצמם. להיעלם, להשתבלל, להיכנס למערה. כשאני חיה בגפי, ההתמודדות היא עם עצמי בלבד: כמה עמוק להיכנס, כיצד לשרוד שם ומתי לצאת שוב אל השמש.

בתוך זוגיות ומשפחה המצב מעורר שדים מכלאם. גם בתים בהם הנעלם הוא תמיד אותו האדם וגם באלו שבהם התפקיד מתמלא לסירוגין.

לי לקח הרבה שנים ללמוד שההעלמות שלו לא מתרחשת נגדי, ועדיין אני מתקשה, לעיתים, להמשיך בחיי שלי מתוך חיוניות ושמחה.

רובכם מכירים את הסיטואציה, אבל הפעם אני רוצה לדבר על הסתגרות קיצונית. אנשים שנוטים לדיכאון, חרדות ו/או פוסט טראומה עלולים להיעלם לזמן רב יותר ולאבד כול סוג של תקשורת עם השותפ/ה.

בואו נקרא להם "הנעלם" ו"הנוכח".

בתוך זוגיות כזו, לא פעם הנוכח הוא בעל אישיות טיפולית, מצב היוצר סימביוזה ו/או תלות מאד גדולה בין בני הזוג. אם, בימים כתיקונם, גם רמת החברות ושותפות החיים מאד גבוהה, עשוי הנוכח לחוות חרדת נטישה, אובדן, חוסר תכלית או פחד מוות.

חלק משמעותי מאד בחייו מתאדה ללא אזהרה. פעמים רבות ללא הסבר. הוא נשאר מפוחד ומשותק.

אני יודעת שאני חוויתי כעס ותסכול במודע, ומתחת לפני השטח- אובדן שהרגיש כמו קטיעת איבר מגופי וחוסר יכולת לנשום כראוי- כאישה על סף מוות.

בצד השני, חווה הנעלם כי הנוכח לא מכיל אותו ולא נמצא שם עבורו ברגעיו הקשים.

מי כאן הזקוק לעזרה? מי המסוגל לאסוף את עצמו אל החיים?

מה עושים?

כדאי להתבונן עמוק במה שהתעורר. כנראה תגלו ששורשי הכעס או חוסר האונים נובעים מחוסר הפרדה. טיפול יעזור להפריד מקומות בהם יש הזדהות רגשית