מה זה ירוק בפנים אדום בחוץ ואני קוראת לו אישי
"איזה איש מדהים יש לך, כ"כ מתחשב ורגיש"
"וואלה, זכית, כמה חוש הומור באדם אחד"
" אשרייך, לא אמרתי מלה והוא סידר כול פינה"
ואת, מוריקה מקנאה, מחייכת בתודה, או מסתובבת אליו וסחה: "הם מדברים עליך???"
כנראה שאתם חולקים חיים תקופה ארוכה.
זמן רב לא הבנתי מדוע אני נשואה לשניים. אחד בבית ושני בחוץ. ואז נזכרתי- בהתחלה הוא היה אחד. אז מה השתנה? עם השנים הוא החליט שחשובים לו רק זרים? אולי אני פשוט מובנת מאליה?
יכול להיות. אך לפני שזו האמונה החדשה שלי, כדאי לבחון.
התאהבת, התלהבת, חברתם יחדיו. מתי החלטת שאת יודעת טוב יותר, מתי התחלת במסע שפצורים?
לי היה מאד ברור (ועדיין לפעמים) שאני הרואה למרחקים. אם רק יטה אוזן לדברי חוכמתי, יהיו חייו (ואז חיי) קלים יותר, שופעים יותר....
אני לא יודעת טוב ממנו. כן, לכול אחד יש נטיות טבעיות והבנה עמוקה יותר בתחומים שונים, ואם הבנו זאת ושמחנו להשכיל, אשרינו. אך, אם האיש לצדי אינו מעוניין בחינוך, למידה ושעת העשרה שלי, ואני ממשיכה- אני מפסידה.
הוא יפסיק להקשיב באופן כללי, כיוון שהכול ירגיש ביקורת.
הוא יחביא את חוש ההומור שלו, כי כבר שמע עשרות פעמים שהוא אינפנטיל, או הילד השלישי שלי (וכמה מאתנו חושקות בגבר עם חוש הומור?).
כשאשאל אותו לדעתו יאמר : "אני לא יודע", כי שנים "אני יודעת טוב יותר".
לאחר שרוב מה שעשה בבית, או עם ילדיו, זכה ב "לא מספיק", או מקצה שיפורים, תיעלם השותפות.
למה אין לנו כלל חזון משותף? זו שאלה שמטרידה אותי בשנים האחרונות. למה? כי כשהוא הביא רעיונות חדשים הביתה, הם נפסלו על הסף.
איך אני מחזירה את הגלגל לאחור?
הוא לא מקשיב לי? אני מתחילה להקשיב : לי וגם לו. הקשבה אמתית, לא זו שרק מחכה לתורה לדבר.
הוא לא מתלוצץ? אני מביאה הביתה שוב את רוח השטות, עד שידבק.
מפסיקה לקרוא לו ילד.
מעיפה את הביקורת- כול משפט שמתחיל ב: תמיד אתה, אף פעם אתה לא, ו- למה אתה...
עוד מלה על שיפוטיות. היא כלא. מאד יכול להיות שהגבר שאתי כלוא כרגע תחת סורגי ה "תינוק", "לא מתחשב" או "לא תורם". אולי הוא באמת כזה. אך כול זמן שהאמונה שלי לגביו לא משתנה, הוא לא יוכל להשתנות. גם אם יעשה עבודה, פירותיה יבשילו מחוץ למערכת שלנו, ואני לא איהנה מהם. אשנה אמונותי, אוריד שיפוט והוא יוכל להיות, כול כולו, גם עבורי.
באהבה