נוקאאוט בזירת הזוגיות

נוקאאוט בזירת הזוגיות

יש תקופות בהן האהבה שלנו הופכת לזירת אגרוף. שדה קרב התשה. כבר מזמן למדתי שגם לריב יש לדעת, ועדיין אני נופלת בפח.

במקום להגיע "פרש", אני מגיעה עם "תמיד אתה" ו"אף פעם אתה לא"

מגיעה עם כעס על מי שהוא, ולא על חוסר הסכמה ספציפי.

נותנת לרע לכסח כול חלקה טובה.

צועקת. צועקת. צועקת.

אני ורבאלית ביותר. הוא פחות. בוויכוח מילולי אני מפילה אותו לקרשים בנוקאווט ועוד עומדת מעליו, סופרת לאחור, מחכה שיקום בזמן שלי, ויאמר את המלים הנכונות.

הכעס והתסכול שלי שואבים אנרגיה ומוודאים הריגה, אני נרגעת לזמן מה, ולא מבינה- לאן נעלמה החיות שלו...

אחד הדברים שהכי מקוממים אותי הוא, שלאחר שאני כועסת ( והצדק, כמובן, אתי), הוא מתאדה. במקום להתייחס לדברי יפלוט :"את צודקת", יתנצל, או סתם יעלם. שנים אני מייחסת את זה לחוסר רצונו לקחת אחריות ולשנות. או הרמת ידיים במקום שהוא לא מסוגל לשנות. ואז אני כועסת יותר והוא מתרחק יותר....

והשבוע הבנתי עוד קצת.

כשאני כועסת כך, לבי נסגר. או אז הוא מרגיש לא אהוב וסוגר את לבו שלו. כששני הלבבות סגורים, גם הצעקות שלי לא מגיעות.

האם אני רוצה שהוא ירגיש לא מוערך? לא אהוב? לא. שייוותר חסר אנרגיה? לא.