יש לי פחד גבהים מהיום שאני זוכרת את עצמי. והוא רק הלך והחמיר.
עליה על הקורה בשיעור התעמלות? רעד בלתי נשלט.
טיול על חומות ירושלים? סיוט.
רכבת הרים בת"א? (זו שהייתה שם לפני 30 שנה)- אימה מוחלטת עד כמעט עצירת נשימה.
לאחריה נשבעתי לא עוד. ועמדתי בשבועה שלי.
יש לי, כמו שיש לך, מצבור "ידיעות" לגבי עצמי. מה אני כן ומה אני לא. באותה מידה שהן עוזרות לי לתפקד בעולם, הן עוצרות אותי מלגלות מה יש בי עוד, מה גדל, השתנה....
החודש נסענו לחופשה. ידעתי שנגיע ללונה פארק. מצאתי עצמי מהרהרת ברכבת הרים, ובאפשרות לעלות עליה. בדקתי את התחושות בגופי. הוא התכווץ אך מעט והיה שם גם חיוך קטן וממזרי.
גמלה בי החלטה לבדוק את המצב כשנהיה שם- אולי "החלטה" ו"לבדוק" נשמעים פחות טוב מ- החלטתי לעלות, אך עבורי זה היה בניגוד ללדחות את האופציה על הסף.
הגענו. כולם עלו וירדו בצרחות אימה ואושר מהמתקנים. אני ישבתי תחת רכבת הרים, שמטורף כלשהו העניק לה שני לופים וארבעה ברגים. מידי פעם ניסו לשכנע אותי לעלות: "בואי, זה לא מפחיד". אחרי זמן מה שמעתי אותי: "זה כן מפחיד, אבל, וואללה, כנראה שאני באה".
היה מאד מפחיד. עיני היו סגורות רוב הזמן. צרחתי. טוב שהיא הייתה קצרה. התחושה הייתה באמת של פחד מוות. אבל הייתי אתו, שם. כשירדתי רעדתי מעט והרבה עפתי על עצמי.
בפעם הבאה, אני מבטיחה לי, אשתדל גם לנשום ולחייך בתוך הפחד.
למה אני חולקת את הסיפור הקטן הזה אתך? אני מרגישה שממש חשוב להעז ולבדוק מידי פעם אם הגבולות שלי התרחבו.
בעיקר בזמן או לאחר טיפול/ עבודה תודעתית. בכול שנות הליכתי בדרך לא "נתתי עבודה" בעניין פחד הגבהים. הנושא לא מספיק הטריד אותי. איכשהו, עבודה אחרת חלחלה גם לשם. אולי עבודה על שחרור שליטה, אולי ההסכמה לדעת פחות ואולי עניין אחר.
כדאי לפתוח את העיניים והלב ולצפות להפתעות. ולזכור- גם אם השינוי קטן, או "כאילו" לא משמעותי- הוא חשוב. כדאי לשמוח בו ולהודות עליו, כך יוכל להתרחב עוד.
ועוד מתנה אחת שחופשות מספקות לי. האם כשהיא נגמרת אני שבה לשגרה שלי בשמחה וחדוות יצירה או שמא בדכדוך וחוסר רצון?
כשמופיע חוסר רצון אני יודעת שמצפה לי עבודה של גילוי ושינוי. אני אוהבת להיות שמחה בשגרה.
הפעם, השבח לאל ולאלה, זרמתי מיד לשגרה נעימה ומבורכת.
שיהיו חופשותיך אהבה והפתעה.