פחד גבהים

יש לי פחד גבהים מהיום שאני זוכרת את עצמי. והוא רק הלך והחמיר.

עליה על הקורה בשיעור התעמלות? רעד בלתי נשלט.

טיול על חומות ירושלים? סיוט.

רכבת הרים בת"א? (זו שהייתה שם לפני 30 שנה)- אימה מוחלטת עד כמעט עצירת נשימה.

לאחריה נשבעתי לא עוד. ועמדתי בשבועה שלי.

יש לי, כמו שיש לך, מצבור "ידיעות" לגבי עצמי. מה אני כן ומה אני לא. באותה מידה שהן עוזרות לי לתפקד בעולם, הן עוצרות אותי מלגלות מה יש בי עוד, מה גדל, השתנה....

החודש נסענו לחופשה. ידעתי שנגיע ללונה פארק. מצאתי עצמי מהרהרת ברכבת הרים, ובאפשרות לעלות עליה. בדקתי את התחושות בגופי. הוא התכווץ אך מעט והיה שם גם חיוך קטן וממזרי.

גמלה בי החלטה לבדוק את המצב כשנהיה שם- אולי "החלטה" ו"לבדוק" נשמעים פחות טוב מ- החלטתי לעלות, אך עבורי זה היה בניגוד ללדחות את האופציה על הסף.

הגענו. כולם עלו וירדו בצרחות אימה ואושר מהמתקנים. אני ישבתי תחת רכבת הרים, שמטורף כלשהו העניק לה שני לופים וארבעה ברגים. מידי פעם ניסו לשכנע אותי לעלות: "בואי, זה לא מפחיד". אחרי זמן מה שמעתי אותי: "זה כן מפחיד, אבל, וואללה, כנראה שאני באה".