המורים שאני בוחרת לי לא יושבים על במה.
ולא. זה לא נובע מרגשות נחיתות.
כשאני מורה או מנחה אני יושבת אתכם על אותה אדמה.
וזו לא צניעות מעושה.
זו הבעה בגוף של ידיעת הלב: רק בגובה העיניים. מעולם לא מדדתי (וזה בטח גם לא נכון פיזית, עבור אנשים בגובה שונה), אבל אני מרגישה, שכאשר עינינו בגובה זהה, כך גם ליבנו, הרחם שלנו, המין שלנו, העין השלישית וכול חיבור נוסף שניתן לחבר.
האמונה שכולנו אחד מבקשת ממני להיות אתך במעגל,
בו כולנו שוות/ים. היא דורשת ממני לראות אותך ואותי שלמות/ים, מעבר לבחירת הבגד שלך, המקצוע, המלים, מעבר לבחירת הגוף, היכולות, האינטילגנציה...
היום את מבקשת את הקשבת לבי ומחר אבקש אני את שלך.
ואם נדמה לך ש"מכול תלמידי השכלתי" זה משפט התחנחנות, חשבי שוב. מכול אדם שאני פוגשת בדרך, ובטח ובטח מאלו שמתקרבים בלב פתוח, אני מתרחבת אל האלוהים שאנחנו.
אהבה