במבט אוהב

במבט אוהב

אני מאמינה בייחודיות של כול אחד מאתנו, בתהליך הפרטי, בקצב הטבעי... לכן, כמעט אף פעם, לא תתפסו אותי אומרת בחדר הטיפולים: את צריכה, אתה חייב, זה הזמן וכו'.

והנה, כאן ועכשיו, אני משחררת המלצה גורפת לאנושות. ולא סתם, אלא המלצה רוחניקית, קלישאתית, יפת נפש ולא מחוברת ל"מציאות".

הסיבה העיקרית לתחלואי עולמנו היא פחד. אנחנו מפחדים ממי וממה שאיננו מכירים, מהלא ידוע. משהו חדש, שמגיע למוח שלנו, ולא מוצא קולטנים עבורו – נתפס כמאיים, על כול מה שנדמה לי שאני, ומשם הדרך לפחד מוות קצרה מאד.

התרופה היחידה, שאני מכירה, לפחד, היא הכרה בו וריפודו באהבה. מלא אהבה. כך בעבודה שלי הפנימית וכך כלפי אנשים אחרים.

איך?

כאשר מתעורר בי קושי מולי, או מול אדם אחר (בעולם שלי אין הבדל, כיוון שגם הוא מראה שלי), אני בודקת את התחושות והרגשות שלי.

נכנסת לגופי ובוחנת- האם אני נושמת, האם גופי מתרווח או מתכווץ. האם אני ערנית, יצירתית שמחה, או שמא מסוגרת, מתוסכלת, כועסת, מפחדת.

זיהיתי פחד? אני עוברת למנטלי. אני מזכירה לעצמי שמי שמולי הוא אני, או שהוא בדיוק כמוני. נשמה, שעושה כמיטב יכולתה.

שאני מכירה ורואה רק את הקצה של כול מי שיש שם. וכרגע החלק הנראה הוא אלימות, או זרות, או פחד. אבל יש עוד המון חלקים, וכך אני משאירה המון מקום להפתעות טובות.

ואז אני חוזרת לגוף, כדי להתמיר את הפחד.

אני נושמת.

אני מאפשרת לגופי תנ