דמיינו פרי
יש לו גלעין- הנשמה הנצחית, יודעת וזוכרת כול שלנו.
יש לו קליפה- הגוף הפיזי הנבחר שלנו.
בתווך, ביניהם, בשר הפרי- התוצאה של יחסיהם.
כשאני הנוכחית, הקליפה, במקרה שלי גבי, בהאזנה לפוטנציאל שבגלעין, הוא מעניק מעצמו לבשר. הפרי מוזן ומבשיל בקצב הטבעי לו. כך גם הקליפה מתרחבת בסנכרון מלא עם שניהם.
מצב זה דורש מודעות לגלעין שבתוכי, הסכמה להאזין לו ואומץ לאותנטיות- מה שבפנים הוא שבחוץ. אחדות.
כאשר הקליפה מתפקדת כאילו היא לבדה, עלולים לקרות מספר דברים: היא איננה מוזנת לאורך זמן, באופן מאוזן, הפרי נרקב או שאינו מתפתח ולכן היא מאבדת כיוון, נסדקת, מתכווצת או מתרחבת יתר על המידה. נפרדות.
ובנמשל, הגשמי שאנוכי חווה קשיים רגשיים, חוסר משמעות לחיי ו/או אתגרים פיזיים- מחלות.
דמיינו פרי.
יש לו גלעין- אמא אדמה.
יש לו קליפה- בני האנוש שחיים עליה.
בתווך ביניהם, בשר הפרי- התוצאה של יחסיהם.
כשאנחנו זוכרים את הגלעין ומשמעותו, מאזינים לו בענווה, שומרים עליו, הפרי מזין אותנו בחזרה. יש לנו בית. אחדות.
מצב זה דורש מודעות לאמא אדמה, הסכמה לתת ולקבל במקום לקחת ואומץ לשינוי.
כאשר הקליפה- אנחנו, שוכחים מאין באנו ומתפקדים כאילו אנחנו לבד, כאשר אנו ממליכים עצמנו לאלוהים על פני אדמה, בעלי החיים האחרים והצומח, או אז הגלעין, האדמה, מתחילה לשקף לנו מה זה באמת להיות לבד: מפסיקה להזין, או מתחילה להתפוצץ עלינו ואנו חווים קשיים רגשיים או פיזיים. נפרדות.
דמיינו פרי, בתוך פרי, בתוך פרי. דמיינו הקשבה במודעות. הקשבה בידיעה שהכול מחובר. בידיעה שכולנו מוזנים ופורחים או שכולנו נובלים ומרקיבים. ביחד.
באהבה.