מי אשם
זה בגללך. באשמתך. את.... אתה....
משהו מציק לי. ואני לא עוצרת לבדוק מה קורה. החיים דורשים תפקוד מלא. הרגש יחכה. הבהירות תמתין.
אבל זהו, שלא.
כשאני לא בהקשבה, מתחילה להתפתח בתוכי טינה. חוסר וודאות וחשש הופכים לכדור לבה של תסכול וזעם. לאן אכוון אותו? למקום הכי קרוב ובטוח- האיש/ה שאתי.
אם זה לא באשמתי זה בטח באשמתו/ה...
אני לא עוסקת הפעם בחוזים הנשמתיים, עליהם כבר כתבתי רבות. בקצרה- אתם ביחד, כיוון שהתחייבתם להתפתח יחד. וכמו כול נשמה טובה, תמצאו את הדרך להעיר את מי שלצדכם...לא תמיד בעדינות. לכן, העבודה היא לחזור בכול פעם פנימה.
אני מדברת על ההסכמים היום יומיים, עליהם חתמתם כאן, בעולם הפיזי. כמו- אני יוצאת ללמוד ואתה מפרנס. אני עובדת ואתה עם הילדים. שנינו עובדים מספר שנים כמו משוגעים וקונים בית....
אתם יכולים לדמיין את כול החוזים הללו, כרקע של הזוגיות שלכם. נדמה, שהם יספקו לנו שלווה.
ואז, פתאום, יש בי חוסר שקט. מאין הוא מגיע? אני נתקלת בשני גורמים עיקריים:
ההסכם כבר לא מתאים לי. ולא נעים, כי רציתי, ודיברנו והתחייבתי. זה המקום לקחת נשימה עמוקה, לזכור את האהבה ולזמן את האהוב/ה לשיחה עמוקה. חשוב להתחיל את השיח בהכרה בעובדה שחתמתי. אבל- חל בי שינוי ואני מבקש/ת למצוא דרך אחרת.
אולי המוצא לא יופיע מיד. אם תישארו באהבה הוא יגיע.
המקרה השני הוא עייפות החומר. נכון, הסכמתי מרצוני החופשי, אני עדיין מחויבת, אבל כל כך קשה לי. וכשאני מתלוננת בפניך אתה נבהל, כי גם לך לא פשוט ואתה לא חושב שיש לך מה לתת עוד.
אם תנשום אל הפחד, תחזור אל האהבה, תחבק ותשאל- למה את זקוקה? יש סיכוי טוב שתשמע- אני רק רוצה שתחבק אותי. אני זקוקה להכרה בעבודה הקשה שלי. (עובד לשני הכיוונים, כמובן).
האם אנחנו יכולים להכיל את הרעיון שאין כאן אשמה? רק שתי נקודות השקפה ואישיויות נפרדות ושונות?
כשאנחנו מקבלים את הרעיון, שדה הקרב מתפרק מכליו. יש מקום להקשבה. יש מקום לאהבה.