יום המשפחה
תילי תילים של תקוות, ציפיות ורצונות הערמתי על המשפחה שלי.
הגרעינית, וגם זו שהקמתי בעצמי.
שנאהב. שנהיה קרובים. שנחיה בהרמוניה. שנדע מה לעשות בדיסהרמוניה. שנתפתח ביחד. שנכיל.
אהבה? היא לי מיליון צורות ולך היא אולי אחת.
הרמוניה? על איזה חלק ממני אני מוותרת למענה? ואתם ?
התפתחות משותפת? קצב ההתרחבות שלך איננו זהה לשלי.
הכלה? עד שניחנק?
ומה עם ארוחת שישי משותפת? ומה אם להיפגע כשלא?
ובקשה לעזרה, שאינה נענית, ורצון חד צדדי לזמן משותף?
ודחף בלתי מתפשר להזין, לשמור, לדאוג?
וכול הפערים כולם מאיימים לטרוף את הרעיון הנשגב בראשי.
עם כול שכבה שנושרת, השאלה גדלה. מהי משפחה? מהי המשפחה שלי?
התשובות לא נמצאות בראשי.
אני חוזרת שוב ושוב אל הבטן שלי. אל הרגש שלי.
מתבוננת בנשמות שזיווגתי עם זו שלי. זוכרת את יופיין.
עובדת על להיות אני. עם ובלי רגשות אשם.
על לאפשר להם להיות הם. למרות הפחד.
שמחה כשטוב לנו יחד.
בוכה כשלא.
ואח"כ נוטלת עוד קורה מבין עיני. התאכזבתי? היו לי ציפיות – שיהיו טובים, או טבעונים, או מצליחים, מאושרים, חביבים, מתחשבים....
מאתרת את הרגש הטהור שעלה בי והולכת לאהוב אותו.
ובוחרת שוב ושוב ושוב בי. שוב ושוב בהם.
המשפחה שלי- מרחב ההתפתחות שלי. המקום בו אני הכי יצרית, הכי יצירתית, משמעותית, מפוארת וגם הכי פריקית מתוסכלת וחסרת אונים.
באהבה.