הלם קרב - פוסט 1

January 13, 2020

בגיל 40 התאלמנתי

 

והעולם שתק.
האיש, לצדו צעדתי מכתה י"ב, נקרא אל הדגל, ולא חזר.
לא היה לי קבר.
לא שבעה.
לא קצינת נפגעים.
זר הופיע בביתי.
שלא זיהה את עצמו, את ילדיו או אותי.
גופו היה שלם, תודה לאל. נפשו שסועה.
ולא הייתה ישועה.

14 שנים אלי מבקש ממני לא לכתוב זאת.


ופתאם הוא אומר כן.
וזה לא היה סוד.
דיברתי את זה.
ובכול זאת. עכשיו. לכתוב.
הפנים שלי רועד.
אני מפחדת.
שכול מה שלא העזתי עד עתה
להרגיש, להתאבל, לכעוס
עד הסוף
יטביע אותי.

 

האיש שאני אוהבת הלום קרב.
הזוגיות שלנו, העסק המשותף והמשפחה,
אני וילדינו
חיים בתוך פוסט טראומה.
מורכבת, אם להיות מדויקת,
כיוון שמה שהתפרץ בגיל 40,
חפר שורשים עמוקים כבר באירועי הסדיר.

 

אני מאמינה
שכמותנו יש כאן אינספור.
שנפש הנער- בחור- גבר
לא באמת בנויה להכיל
מה שמביא עמו שרות קרבי.
שהחינוך הפטריארכלי, שדפק נשים
דפק את הגברים באותה מידה
ומשום כך
לא די שעליהם להילחם
גם אסור להם
לבכות, להתרגש, להיפגע.

 

אני מאמינה
שהדרך הזו מסכסכת
את נפשות בנינו
ואז את הזוגיות שלהם
ואז את נפש ילדיהם

לכן אשתדל להביא לכאן
במספר "פרקים"
את הקושי
האימה
הבדידות
חוסר התמיכה
הדיכאון
האובדן

ולצידם
את כול מה שנותנת האהבה

כי אפשר.
גם תחת אש
הוועדות
והמשבר
למצוא את סימני הדרך.

 

תחזיקו לי אצבעות.

באהבה

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena