הלם קרב- המפרט הטכני- פוסט 2

הלם קרב- המפרט הטכני פוסט 2

ציר פילדלפי. איש שוכב על גג מגדל. שבוע ימים. ער ו"ישן"- במגדל. עושה צרכיו - במגדל.

צופה במלחמה סביבו- מהמגדל. אבל לא הכול קשה... יש לו חיבוק. שבוע ימים הוא מחבק שני רובי צלפים. ממתין להוראות,

המסמנות עבורו מטרות לחיסול.

בכול התראה הוא עובר מנמנום טרוף למצב ירי.

הוא יורה מספר פעמים.

לילה. הוא מנסה לתפוס כמה רגעי תנומה

בתןך רעשי המלחמה. ואז מתרחש רגע. איש נוסף עולה אל הגג.

מעיר אותו בעדינות, בחיוך נבוך: יש מטרות. קום.

שוב הוא מתעורר אל הכוונות. אך משהו שונה הפעם.

המטרות לא נראות לו עוינות. והוא לא יורה.

איש נוסף עולה למעלה. קורא לו בשמות ודוחק בו לירות.

כשהצלף לא נענה, הוא בועט ברגליו. 12 דקות עינו צמודה למטרה. נצח של פקודה לא מבוצעת. בגיל 18 זה לא היה קורה. הוא כבר לא בגיל הזה.

בקצה הנצח הוא שומע: " לא לירות. זו סבתא עם שני ילדים". האיש פותח את הבריח, חולץ את הכדור מקנה הרובה, מוציא את המחסנית. ורק אז צונח אל הרצפה, חסר נפח, כמו מזרון ים שחוט. דקות ארוכות הוא אינו מסוגל לזוז. או לנשום.

אנחנו כמעט בני 40. ביחד מגיל 18. שני ילדים בני 10 ו-13, עסק משותף ובית בגליל.

הטלפון של אלי מצלצל ובקצה השני קצין מהיחידה.

הוא מספר שהסיירת עומדת להיכנס לרפיח, ושהוא זקוק לצלף מעולה-

זאת אומרת אלי. מתקיים בינינו דיון קצר. אני מבקשת שיאמר: לא, תודה. אלי מסביר לי שהוא אינו מסוגל לנטוש את החבר'ה הצעירים,

את רובם העביר בעצמו גיבושים ליחידה. אני נסוגה.

אלי נפרד מממני, מילדינו ומשוקו, הכלב, בדלת הבית. לימים אשמע שיצא בתחושה ברורה, שמהסיפור הפעם הוא לא חוזר.

שזהו החיבוק האחרון.

אנחנו בני 18. "בני טובים" מקרית טבעון. לא מתקיים דיון כלל. "הרעל" זורם בעורקינו. כמה שיותר לתרום, כמה שיותר קרבי,

יאללה, אטרף בעיניים. אלי עבר מיונים שונים ולבסוף נחת בסיירת גולני.

אני, הוריו והורי, ליווינו את שירותו בדאגה וגאווה. כמו שצריך.

הסיירת הייתה צבא בתוך צבא. היו לה חוקים משלה. מצד אחד בקשו ממך לא לישון כלל, לנווט בדד,

ולצפות בסגל שלך מתאמן בירי על גורי כלבים חיים.

(הם זה עתה חזרו , שרוטים ומדממים ממלחמת לבנון הראשונה). מצד שני פרגנו לך מדי ב' מחוץ לבסיס, כפכפים, ומכנסיים בלי גומיה. אתה בחבר'ה השווים.

בתקופה הזו שמעתי מעט מאד סיפורים מפורטים. זכיתי להפשיט את אלי ממדים דבוקים לפצעים מדממים. התבוננתי בו הופך ליותר סגור, אילם, אימפולסיבי. אבל אני חיה בתוך עמי. כך חזר אבי מכול מלחמותיו. כך נראו בני גילנו הלוחמים.

ואז חזר האיש מרפיח. פניו היו אפורים. מבטו שקוע. לאחר מספר ימים אמר לאשתו: משהו קרה לי. אינני כתמול שלשום.

וזה מה שאני יכולה להכיל היום. נמשיך מחר.

תודה על כול החיזוקים שלכם.

באהבה