לטיול יצאנו
הלם קרב- פוסט 8
אני אוהבת מאד סרטים וסדרות. בסצנה שלי, המשפחה מחליטה
לצאת יחדיו לפיקניק, או חופשה.
כול בני הבית מקבלים מטלות, ובצעדי ריקוד אורזים,
מעמיסים את הרכב המשפחתי,
מדליקים את הרדיו והופה לדרך. מה יותר משמח מכך?
במציאות שלנו- המשפחה מחליטה לצאת יחדיו לפיקניק, או חופשה.
כול בני הבית מקבלים מטלות. אני משמיעה מוסיקה-
על מנת שתרחיש הריקוד יתקיים.
אלא שאז- דמיינו צליל חורקני וצורם... אלי הופך משימתי.
משפטיו מתקצרים, הטון הרך הופך לנביחת פקודות, כול מהלך שלנו
זוכה לביקורת ועל העמסת הרכב אין בכלל מה לדבר.
רק הוא יודע ורק הוא מבצע.
גם עם הנושא הזה עברתי דרך:
חוסר הבנה- אתה מוכן להירגע בבקשה? מה קורה לך, לעזאזל?
כולה נוסעים לטייל. לא מתאים לך- בוא נבטל.
קצת הבנה- אם משהו בקטע גורם לך להרגיש בצבא- זה רק נדמה לך, אתה לא הסמל שלנו ותירגע.
קצת יותר הבנה- ילדים, עדיף שנשאיר לסמל לעבוד לבד.
כול אחד ישאיר דברים ליד הרכב ונחזור כשהוא יסיים.
הבנה ממשית הגיעה רק לאחר שנים. כשאלי הסכים לחלוק מה עובר עליו.
בכול פעם שעזבנו את הבית, הוא נכנס לסיטואציה בה עזב למילואים ההם.
הוא הרגיש שהוא עוזב למלחמה, ממנה לא ישוב.
הבנה- מוסיקה ממשיכה להתנגן בבית וגם מוכנה כבר לפלייליסט ברכב. אני מזכירה לאלי לשים לב מה קורה ומבקשת שאם קשה לו,
יבוא אלי לדבר או יפריד כוחות עד שירגע. בדרך כלל הוא בוחר לא לדבר. הוא מתרחק. ואז זה עובד.
לעתים הוא לא מצליח ואנחנו יוצאים מהבית בנאחס, בכאב, בעצב.
לעתים הוא לא מצליח, אבל אני כן. אני זוכרת שזה לא אישי.
אני מנגנת את השירים ובוחרת ולהחזיק בשמחה שלי, עד שגם שלו מצטרפת.
בדמיון שלי אני ממשיכה להחזיק את סרטון המשפחה, המחוללת דרכה לחופש.
באהבה