לפני מספר שנים הוצאתי ספר, שעסק במיניות.
נשאלתי אינספור פעמים-
למה לך?
זה נושא שצריך להישאר ביניכם, מאחורי דלתיים סגורות. עכשיו אני נשאלת את אותה שאלה, לגבי הלם הקרב בבית.
כאשר התפתחו שיחות התברר, ברוב המקרים, כי השואלת לא משוחחת
עם ילדיה בענייני מיניות. כי זה מביך ומוזר. וכן, היא מבינה שכאשר היא שותקת,
ילדיה מוזנים ממקורות גרועים. אבל, היא טרם העזה לחקור את הנושא בעצמה,
ומה תאמר להם?
מה קורה לנו עם הנושאים האלה, המושתקים, הנקראים לעתים גם כביסה מלוכלכת,
ולמה אני מכבסת אותה בחוץ.
עבורי, נושא שמעסיק אותי, שיש לו חלק נכבד בחיי, הוא משמעותי.
אני רוצה לעשות שם עבודה. חלק מהעבודה שלי היא כתיבה. ונכון, אפשר לכתוב למגירה,
אבל נשאלת השאלה מדוע.
אם הסיבה היא כול סיבה חוץ מבושה- אחלה.
אך כשאני מוצאת, שאני מחביאה אותי מתוך בושה, אני יוצרת לי פתחי יציאה.
בושה היא לא צד אותנטי שלי. היא יצירה תרבותית לחלוטין. היא מונעת ממני להיות אני עד הסוף.
על מנת לייצר ריפוי יש צורך בתנועה. הפחד מקפיא אותנו. והנושא אותו אנחנו משתדלים להחביא,
זוכה להימנעות, חוסר מודעות והתייחסות וקופא במצבו הנוכחי או מחמיר. גם אם הוא זוכה להתייחסות, תוך כדי הסתרה, ההסתרה דורשת אנרגיה גדולה,
הנגרעת מזו לה נזקק הריפוי.
החושך, בו אנו מקיפים את הכאב, מסתובב ומקיף אותנו.
באפלה הכול נדמה מפחיד יותר. הפרטים סמויים מן העין. אנחנו מאמינים שאנחנו לבד.
הרגשות שלנו, המים, עומדים בחושך הזה. לאט לאט הם מתחילים להדיף ריחות טחב, הופכים לביצה טובענית.
כשאני משחררת את עצמי מהבושה והאימה, אני משחררת אתי מידית עוד אנשים.
זו לא הסיבה העיקרית לכבס בשמש, אבל זו מתנה נפלאה.
אנחנו שונים. כול אחד זקוק למנת פרטיות אחרת.
הבחינה היחידה היא- מה מניע אותי להישאר בחושך, והאם זה משרת את הריפוי שלי?