החזיר הסתובב והסתער לכיוונו. אלי ברח לכיוון הבית, מעד ונפל על ברכיו.
הוא הותקף אימה מטורפת ושיתוק אחז באיבריו. כשעלה בידיו,
הפנה את ראשו לאתר את הסכנה. החזיר הגיע למרחק שני מטר ממנו
ואז שינה את דעתו והסתלק. אלי לא הצליח להתרומם ונכנס הביתה בזחילה. גופו רעד. הוא ניסה להירגע ולא הצליח.
בשלוש בלילה התעוררתי מצלצול הטלפון.
אלי סיפר לי מה קרה וביקש שאעזור לו מרחוק לנשום. שאשלח אנרגיה.
בשנה האחרונה שיפצנו את ביתנו באבטליון. יצרנו שם מרחב מיטיב למפגשים.
כשהגענו לשלבים האחרונים, החלו להגיע חזירים לנשנש את הגינה. הבנו שעלינו לגדרה. אלי הודיע לי, שעד שתסתיים עבודת הגידור, הוא ישן שם, יבצע מארבים ויבריח את הפולשים. אני אמרתי שעדיף שלא. אלי התעקש. אני ויתרתי.
במשך שבועיים ישן שם, בעיניים פקוחות.
הוא הכין לעצמו תאורה, מקום למארבים ודרכי הסתערות,
בכול רגע שנשמע רחש, יצא לפעולה בריצה, רעשים וצרחות.
בלילה ההוא, כמעט הושלמה הגדר, ולכן החזיר, שאלי הבהיל, לא מצא מוצא ורץ אליו.
זה קרה באוקטובר. מאז התברר שהברך נפגעה ונזקקה למספר טיפולים.
בימים אלו אלי מאושפז לעוד ניתוח.
מאז שירותו הצבאי, נותר בו חלק, שמבקש שחזור של האקסטרים, של התגבהות האדרנלין, הליכה עד הקצה ומעבר לו. בעבר נהג להיעלם לסיורי כפרים בלילות. עם הזמן, למד לתת לעצמו חוויות מעוררות בדרכים נעימות יותר. אך מידי פעם, השדון מתעורר ומבקש לעצמו אקשן.
כאשר אחד מאתנו מבין מה קורה, יש סיכוי שאלי יתעשת.
כשלא- לא רק אלי חוזר אחורה עם כול חוויה כזו.
כאשר אלי הודיע על המארבים המתקרבים, חלפה בגופי תחושת חוסר נוחות.
אלו התעכבתי עמה עוד רגע, אלו התעקשתי, אולי הייתי מונעת את ההתקלות.
כאשר אלי הודיע על יציאתו למילואים ההם, חלפה בגופי תחושת חוסר נוחות.
אלו התעכבתי עמה עוד רגע, אלו התעקשתי, אולי הייתי מונעת את מה שאירע מאז.
אבל העייפות, חברים. העייפות כל כך גדולה. ואני רוצה לסמוך שכבר לא יקרה. ואני אשתו. לא אמו. ואני לא רוצה להתערב בבחירות שלו. וגופי מבקש להרפות, לדעת שהכול בסדר.
וכך נרדמתי בשמירה. וכך אנחנו שוב בבית חולים.
אם תשאלו את הרשויות- אין קשר כלל בין האירוע הקטן הזה, ששוב עוצר את חיינו, לפוסט טראומה של אלי.
אם תשאלו אותי- אפשר להוציא את החייל מהמלחמה. הרבה יותר קשה להוציא את המלחמה מהחייל. ורק אהבה יוצרת שינוי.
הרבה אהבה