מיסוכים בימי קורונה

March 24, 2020

פוסט לא על קורונה
טוב, אולי קצת
בעיקר על חיים של הסרת מיסוכים


לפני כמעט שנתיים הפסקתי לעשן. לא עישנתי הרבה,                            

 

ולכן נושא הבריאות לא ממש הטריד אותי. הפעם הרגשתי שגופי דורש זאת.
כבר הפסקתי בעבר. כאשר חזרתי להרגל, לאחר שבע שנים,

נשאלתי רבות מדוע. תשובתי הייתה: התירוץ- בני חזר הביתה ועמו הגלגולים...

והאמת- החיים היו לי לא פשוטים. נזקקתי שוב למסך העשן.


איך הפסקתי, ומה אני עושה כדי לא לחזור? בכול פעם שרציתי סיגריה, עצרתי הכול, ושאפתי שאיפה עמוקה ביותר של אויר. בזמן שנשפתי התמרכזתי והרפיתי. ואז שאלתי את עצמי, האם זה באמת מה שהגוף רוצה. התשובה הייתה תמיד לא. ההפסקה והנשימה עזרו לי לעבור, בכול פעם, את סיפור הצורך.


כמו כן, בדקתי למה אני כן זקוקה- הפסקה, נשימה, שתיה, שיחה, התבודדות, שינה?


בחצי השנה האחרונה הרצון כמעט ולא מגיע. לעתים, כשאני בקבוצת מעשנים מתחשק לי. ואני נושמת.


אני יודעת. זר לא יבין זאת. אם אף פעם לא נמשכת לעישון, וגם אין לך שימוש במיסוכים אחרים, זה עשוי להיראות לך חלש, מוזר, תלותי. ואם את, באמת, נקייה ממסכים, מעניין מה יעבור בראשך בפסקאות הבאות.


אני אוהבת אוכל. כן. גם ככיסוי עיניים וסתימת חורים. גדלתי בבית של בישולים ואפיה. קיבלתי אוכל לחגיגה, לאכזבה, לשמחה ולפינוקים. זו הייתה הדרך לתת ולקבל אהבה.
אני המשכתי בה, ללא פקפוק.

 

אני גם ממש אוהבת לבשל. את היצירתיות והזמן הקצר, יחסית לכתיבת ספר, למשל, לסיפוק. בגיל צעיר הייתה לי מסעדה. תמיד אהבתי לאסוף אנשים סביב השולחן.


אני גם אישה מאד חושנית. חוש הריח והטעם שלי פעילים מאד.

 

מספר פעמים בחיי שיניתי את התזונה שלי. הפכתי לצמחונית ואז לטבעונית. המעבר היה לי פשוט מאד, כי הוא התאים לאמת הפנימית שלי- אני אוהבת בעלי חיים ורואה בהם בעלי זכויות שווים.
ניסיתי לחיות ללא קמח לבן וסוכר. הקנדידה הפריעה לי. החזקתי מעמד, אך לא לעד.


אלו עובדות ממש מצערות עבורי. יכול היה להיות לי פשוט יותר. אבל, תמר לא מחליף עבורי שוקולד, חרוב הוא לא סוכר ולבראוניז מקמח כוסמין מלא אין טעם דומה.

 

בשנה האחרונה החלו איברי הפנימיים למחות. כן, בנושא האוכל הייתי צריכה להגיע לפי פחת על מנת להיכנע. אני רוצה להתבגר בשלווה ובצעדי ריקוד.
מזה כחודש אני אוכלת תזונה כמעט ללא שומן, קמח וסוכר לבנים. עברתי ניקוי גוף אינטנסיבי להוצאת אבני מרה.
ולא פשוט לי בכלל.
אני משתמשת שוב בנשימה שלי והיא תומכת מאד. אך, הרגל האכילה ותיק יותר מזה של העישון, וגם- אני לא יכולה להפסיקו לחלוטין (כן, אני לא פראנית)- אני לועסת.
אני יצירתית ככול האפשר במטבח ולא הגעתי לסיפוק חוש הטעם שלי. אני מקווה שאתרגל עם הזמן.

 

ואיך כול זה קשור לקורונה? גם אני בבית. מתמודדת עם חוסר וודאות, עם המצב הכלכלי, עם געגועים למי שאני לא פוגשת, עם קליניקה ריקה.
וכל כך בא לי להטביע בלבול, דכדוך, חוסר אנרגיה- כול מה שבא, בנשנושים ופינוקים (לא, מקלות סלרי עדיין לא עושים עבורי את העבודה).
ותקשיבו- רוב הזמן זה עובד. אני רוצה להרים לנשימה- היא מצילה אותי.

 

מה עוד תומך בי?

אני אדם מאד רגיש. סף הכאב שלי נמוך יותר. ככזו, אני גם חוששת מכאב, יותר ממי שפחות רגיש. אני לא עוברת טיפול שיננית ללא הרדמה. אין לי קעקועים. ושנים ברחתי מכאב נפשי.
לפני שבועיים שמעתי את עצמי אומרת אודותי: אני נמנעת מכאב. ואז הגיעה הבנה: כבר מזמן לא באותה מידה. אני מתמודדת עם מה שמגיע, בלי קיצורי דרך, רוב הזמן.
מיד פניתי לניקיון הדיבור הפנימי שלי.

 

אני מקפידה להתחיל את יומי בהקשבה לגוף, עדיין במיטה. מה שלומך? ואז פעילות גופנית. לא חשוב איזו. העיקר להתחיל בהתייחסות אוהבת לגוף. אחר כך פחות קליל להרעילו.

 

במהלך החיים כיסיתי והסרתי מסכים אינספור פעמים. גם במודע. עישון, אוכל, סרטים...
לתחושתי, אחת המתנות, בהווה המשונה שלנו, היא מודעות לנושא הזה.

 

מה אני מסרבת לראות, שאם אסכים לראות, אחווה אותי ואת חיי באופן מיטיב?
איך אתרחב עוד, כשאסכים להרגיש עוד יותר?
איזו הזדמנות מחכה לי באי הידיעה?

בתמונה- בימים שהנאה שלמה חייבה סיגריה.

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena