מיסוכים בימי קורונה

פוסט לא על קורונה טוב, אולי קצת בעיקר על חיים של הסרת מיסוכים

לפני כמעט שנתיים הפסקתי לעשן. לא עישנתי הרבה,

ולכן נושא הבריאות לא ממש הטריד אותי. הפעם הרגשתי שגופי דורש זאת. כבר הפסקתי בעבר. כאשר חזרתי להרגל, לאחר שבע שנים,

נשאלתי רבות מדוע. תשובתי הייתה: התירוץ- בני חזר הביתה ועמו הגלגולים...

והאמת- החיים היו לי לא פשוטים. נזקקתי שוב למסך העשן.

איך הפסקתי, ומה אני עושה כדי לא לחזור? בכול פעם שרציתי סיגריה, עצרתי הכול, ושאפתי שאיפה עמוקה ביותר של אויר. בזמן שנשפתי התמרכזתי והרפיתי. ואז שאלתי את עצמי, האם זה באמת מה שהגוף רוצה. התשובה הייתה תמיד לא. ההפסקה והנשימה עזרו לי לעבור, בכול פעם, את סיפור הצורך.

כמו כן, בדקתי למה אני כן זקוקה- הפסקה, נשימה, שתיה, שיחה, התבודדות, שינה?

בחצי השנה האחרונה הרצון כמעט ולא מגיע. לעתים, כשאני בקבוצת מעשנים מתחשק לי. ואני נושמת.

אני יודעת. זר לא יבין זאת. אם אף פעם לא נמשכת לעישון, וגם אין לך שימוש במיסוכים אחרים, זה עשוי להיראות לך חלש, מוזר, תלותי. ואם את, באמת, נקייה ממסכים, מעניין מה יעבור בראשך בפסקאות הבאות.

אני אוהבת אוכל. כן. גם ככיסוי עיניים וסתימת חורים. גדלתי בבית של בישולים ואפיה. קיבלתי אוכל לחגיגה, לאכזבה, לשמחה ולפינוקים. זו הייתה הדרך לתת ולקבל אהבה. אני המשכתי בה, ללא פקפוק.