כשהפחד בשלטון


העת הזו היא זמן טוב ליצור קשר עם הפחד שלי.

כשהפחד שולט בי, גם אחרים יכולים.

אני יושבת בטקס הסווט לודג' הראשון בחיי. גופי כמעט עירום, בתנוחה קשה,

על לונגי ספוג זיעה. חושך. חם. חושך וחום אינם פייבוריטים שלי. לפתע מתחיל משהו לזחול על גבי. נמלים? חרק אחר?

או שמא, רחמנא ליצלן, עכביש? עכבישים הפחידו אותי מאד, ולכן זו הדמות שנשארה אתי.

לצאת מהטקס לא רציתי. אז ישבתי, הייתי עם העכביש, והחושך, והחום, ונשמתי.

לאחר זמן, שנדמה נצח, הבנתי שזו הזיעה שלי, אשר זוחלת במעבה פחדי.

אני לא יכולה לאמר שהתאהבתי בהם, אך הם כבר אינם מקפיאים ומצמררים אותי.

אני נערה בטיול. אני אוהבת לטייל. עד שמגיעים לסולמות וחבלים. גובה משתק אותי.

כולם שמחים ועליזים ורגלי שלי רועדות. לא התפניתי אף פעם להיות פרופר עם פחד הגבהים שלי. העבודה מול ועם פחדים אחרים,

וההתרחבות שלי בכלל, עבדה גם כאן. לפעמים אנחנו משקים את התפוזים ועץ האשכוליות פורח.

שנים אח"כ מצאתי עצמי מטיילת בגובה. לא בחופשיות מוחלטת, אך עם מסוגלות והנאה.

לפני שנתיים ניסיתי רכבת הרים. הרגשתי שאני עומדת למות. ולא כך היה.

העת הזו היא זמן טוב ליצור קשר עם הפחד שלי. כשהפחד שולט בי, גם אחרים יכולים. כך סחתי לאלי אתמול. התקופה הזו, מציפה את כול הפחדים כולם. פחד הוא סבבה. חלק מהכול. אני אוהבת להתבונן גם על מה שהוא מונע ממני, וכשמגיע הזמן הנכון, להתמודד עמו.

זו התרחשות שונה בכול פעם- לעתים נשימות ושליחת אהבה, לעתים מספיקה לי התבונ