במיטה עם אלוהים-
הספר
לא פחות מנס
ביחד כל כך הרבה שנים
אילו היינו רכב-
הקילומטרז' על הפנים.
היינו זה לזו
מאהבים, מורים, אחים
חולקים רעיונות וערכים.
ובדרך ההליכות
איבדנו נימוסים.
חשבנו שכבר הכול ראינו
שמענו, הבנו.
עוד לפני שיפתח פיו
לפני שתאמר דברה
אני אדע.
איזו אשליה נהדרה!
שתי נשמות הסכימו
יחד למשחק להיכנס-
זה לא פחות מנס.
רכבת ילדים
רכבת הרים
רכבת שדים
ואנחנו מתמודדים-
לא פחות מנס.
עונג, כאב,
עצב ושמחה,
אתה בלב שלי
אני בלב שלך.
לא פחות מנס.
אתה לא מובן.
אני לא מובנת.
אנחנו לא מובנים מאלינו.
וכמו זרים אירופאים
אני מחזירה את הנימוס לחיינו.
שלום אהובי, מה שלומך?
נמסטה
אתה רואה אותי
אני רואה אותך.
תודה שאתה כאן,
סליחה ששכחתי בחלוף הזמן.
בבקשה-
לא עוד אחים, שותפים לעסק.
בבקשה
רק איש ואישה
באהבה ובחשק.
חיפוש
בקצות קצות אצבעותי אני חשה,
כשאנחנו קרובים,
את עוצמת החום המשתנה
בכל פיסת עור שאני ננגעת,
נושקת,
נושכת.
נושמת את תדר האהבה
נפרס לאורכו ורוחבו
של גופך.
מחייכת, משחקת,
חוקרת, שוקלת, טועמת.
פותחת ונפתחת
חודרת ונחדרת.
נפעמת ונהדרת.
אישוני נחפנים באישוניך
אצבעותי באצבעותיך.
נכרכות סביב הרגע הזה.
כשאנחנו מתרחקים
קרומים מאלחשים
בכפות ידי.
חשה לא חשה
עורי נבוך
עיני מחפשות
חיוכי עווית מיותמת.
ליבי תר אחרי פעימות לבך
ומוצא את אלו שלו.
שם
אני מוצאת אותך שוב.
כשהאלה בעלבון
היא שוכחת
את שליחותה.
היא נשכחת
לא רואים אותה.
אדמה בוראת שאול,
נשמטת תחת רגליה.
רחמה מרוקן מימי יצירה
מפיץ רעל ומארה.
כשהאלה בעלבון
חום לבה
שורף ללא אבחנה,
האוויר הופך סמיך,
ונשימה אין.
אור היקרות מעל ראשה
מסנוור, מסמא קדושה.
כשהאלה
עוטה
שריון
עלבון
העולם דומם, שומם, אביון.
כשהאלה נוכחת
בעלבונה
היא מציבה זוג רגליים איתנות
מחברת שורשיה לאמה,
מניחה ידיים
על לב, בטן, ירכיים.
נושמת כאב, עצב ופחד.
שולחת שלוחות מעודנות
אל אבא בשמים
מחייכת
והולכת להכין ארוחת צהרים.
בשבחי המקדים
משחק מפייס אותי
מטרדות היום
ספיקות הערב
משיעול הילד
מהטלפון האחרון.
משחק מקרב
את שהתרחק
מעצמו, מעצמנו.
מסנכרן מידות החום
בין שני גופים,
שומר חוק
כלים שלובים:
המים שלנו,
סוערים או שלווים,
שווים.
יש אשר אש
מביאה אותנו קרובים,
בדחיפות אוהבים
בדחיפות נרגעים.
ועל אמת כדאי להודות-
מה טוב ומה נעים.
אך אהובי,
מהידועות הוא,
משחק מפתח דמיון וחזון,
שעשוע טוב מפאסון.
במשחק הזה אין תחרות,
הפסד או ניצחון
נד - נד נד- נד
פעם אתה עליון
ופעם תחתון.
שחק אתי
אנחנו הפרס
במשתה תחושות
בהילולת רגשות
בכל גווני
על כל צורותיך.
שחק אתי
משחק מערסל אותי
בתוך גופי
מפסל מרחב לך,
לאיבריך.
היגיינה
בטרם תבוא אלי
אסרוק שיערי
אפלה אמונות נושנות
ידיעות תפלות
אסיר איפור
מסיכות מעל פני
אנער מטען חורג
מועך כתפיים
אשייף ציפורניים חודרניות.
בטרם תבוא אלי
אשטוף מלותי
איטיב לשוני
אתיר חזייה
אשחרר סוהרי הלב
אסחרר בטני
במעגלים אגני
אטהר מקווה
דברי הימים.
כאן אין מקום לחדשות היום שעבר
או התחזית למחר
כאן
רק אני ואתה
מזרן
וסדין לבן.
גאולה
בבקשה אל
תתכווץ עבורי
אל תשתנה
אל תקטן.
אני לא
אשתנה עבורך.
לא ארצה
לא אעמעם אורי.
כבר היינו
כבר ניסינו.
ולא היה אויר.
אפשר קצת בשוליים
לרכך,
ללמוד את לבי,
אפשר
לחבק
ללמוד את גופך.
אבל לא
לא במרכז
לא ניגע
בהווייתי
בהווייתך.
כשאנחנו רוצים להיפגש
באמת,
זה דייט
במרחב
הכי מואר שלי
הכי רחב שלך.
ריפוי
פחד
אני גדולה
אני חשופה
כברי כתוכי
ניחוחי נישא למרחקים
והם חומדים
בוצעים חתיכה ועוד
עד שדבר לא נותר
ממני.
אהבה
אני גדולה
חשופה
ריחנית
שרה ורוקדת אותי
וכולם רוצים
וכל חתיכה נבצעת
משכפלת עצמה
ריבוא פעמים.
ריפוי
אנחנו גדולים
חשופי לבבות
שרים ורוקדים
הנני
מול עיניים אוהבות
יודעים
אין מה להסתיר
באנו להיות.
Namaste (אני רואה אותך)
אני רואה אותך
אחותי
אם, רעיה, בת.
מקדשת את ראשון,
את שישי או את שבת.
אני יודעת שאת יודעת.
את קדושת החיים.
את ההגנה על פרי רחמך.
את הדרך לאמר
לא עוד,
את העמידה הזקופה,
את המבט המזכך.
אני רואה אותך
אחותי
בשביס, ברעלה,
בחליפה, בשרוואל.
אינך נסתרת מעיני כלל.
אני רואה אותך.
את היהלום .
את הלב הרחב.
את החזון והחלום.
אני רואה אותך
אחי.
נלחם, נפצע, שורט נפשך,
הורג, מת,
מתרחק מעצמך.
עבור אדמה,
מסורת,
שקלים,
עבור כבוד,
דת,
אלוהים.
אני רואה אותך
אחי,
אוחז בסכין, ברובה
מניף אגרוף לשמים.
אני רואה את העייפות בעיניים.
את השיתוק.
את הזיכרון הרחוק
של בכי,
מנוחה בתוך חיבוק.
אני רואה אתכם, אחי, נאספים
מימין ומשמאל.
אני שומעת, אחיותי, את צעדיכן,
צעדי מחול.
מצפון תיפתח החמלה
מדרום חיבוק עוטף וחם.
ממזרח צחוק ילדים
ממערב מתחדש העולם.
נחמה
מה שהכי מפחיד אותי
זה לא להרגיש
אהבה.
אני יודעת שהיא תמיד כאן.
אני מכירה את חוק שימור האנרגיה.
אני יודעת שאלו עיני
שסומאו
לבי שהתקשח.
מה שהכי מפחיד אותי
זה כשלבי מתקשח.
כשאני לא שומעת אותה.
אני צועקת לשמוע.
אני מתאבנת להתנועע.
נלחמת Peace & Love .
כבר הצצנו זו על זו
מאחורי חומות מתוחכמות-
אני השונה והמשונה
שאף אחד לא יבין לעולם.
אני הקורבן,
בעולם כפוי טובה, נותנת לכולם.
הקבצנית, כפופת הגו,
אוספת תשומת לב, פרוטה לפרוטה.
הזונה, המרצה, שתעשה מה שתרצה
כדי שתאהב אותה.
יודעת הכל על הכל
כך היא משמעותית וחשובה.
המסתפקת במועט,
בחיקוי לאהבה.
המפחדת להרגיש,
מתרחקת, משחקת,
ומפסידה על הדרך אותה.
הדמויות מופיעות
בעיני נשים, אחיות,
עייפות מחיפוש
זוגיות, אהבה, שפע
מקום להניח את לבן.
והיא? היא כאן.
מוארת, זוהרת,
פשוטה ושלווה.
לא מבינה כלל
את הדרמה המתחוללת סביבה.
מאחה פצעים
מרפאה לבבות
מקימה נכים
משקמת אכזבות.
מדייקת יעוד
משחררת ריקוד
מלטפת, מחבקת,
מקשיבה ונושקת.
אהבה היא הסיבה.
אהבה היא היעוד.
לשמה התכנסנו.
כאן.
אנחנו מתרחקים כדי לחזור.
שוכחים בחושך
לעתים נזכרים באור.
והיא כאן.
מה שהכי מנחם אותי
זה
שאין זמן אתחול.
כאשר אני יודעת וזוכרת,
אני אשת אהבה.
מה שהכי מנחם אותי
זה
שברגע זה
אני יכולה
לצעוד את הצעד המקודש שלה.
לחבק, לרפא,
ללטף ולחמול.
לרקוד את הריקוד המטורף שלה.
לשכוח, לסלוח,
לאהוב, להתעלות.
לשקוט את האמת שלה.
להיות.
אני אהבה.
אנחנו אהבה.
תפילה
אמא אדמה למדי אותי,
לראות את השונה
ולרכך כל פחד.
לרפא אותי-
המגשימה מלחמה,
ולא את הביחד.
לקבל את החושש,
את הנסחף אחר האופל.
לחבק את מי שמרגיש לבד,
לאסוף
את שחי קורבנות וחוסר.
להזין ולאהוב
ללא משוא פנים
לעגל עוד ועוד מעגלים.
אבא בשמים למד אותי
כי לכולנו יש מקום,
כי אין תחרות בעולם.
כי אנחנו יכולים
אם רק נרצה
לחלוק אור שמש, מים,
אדמה וים.
כי הכלי שלי מספיק גדול
להכיל את חלקי כולם.
לב שלי
המשך להתרחב.
קבל אליך את כל כולי.
התמר את השנאה,
עדן את הפחד.
שלח אדוות של אהבה.
מלא אותי בידיעה העמוקה
העתיקה
הנפלאה.
כולנו אחד.
עכשיו.
אמא! זה הוא התחיל!
אחים ואחיות שלי, תגידו, לא עברנו את הגיל?
עם כל הערכתי להסטוריה, אנתרופולוגיה ושאר תורות, אני מרגישה שדי, מיצינו.
אז הייתה תקופה פרטיאכלית, והיתה תקופה מטריאכלית. גברים שרפו, נשים הסתירו, גברים דכאו, נשים הסכימו....מי היה שליט/ה טוב/ה יותר ואיפה טעינו....
ללא ספק היה רע לתפארת.
ועכשיו? מה אנחנו רוצים ורוצות עכשיו? אני רוצה שלום. אני רוצה התרחבות משותפת. אני רוצה שותפים ושותפות ליצירה חדשה. מבחינתי- Water under the bridge.
איך מתחילים? למשל כך- בכל פעם, שעולה במוחי הקודח אמונה/רעיון/מחשבה/דעה, המתחילה ב: "כל הגברים....." "כל הנשים"... "אישה תמיד..." גבר רק..." גבר יכול...." "לא יכול..." "בין נשים לגברים אפשרי/לא אפשרי..."- וכו', (יש מבין, נכון?), אני מתכווננת: רק מה ששלי ומה שאהבה נשאר אתי והשאר חוזר בתודה לבריאה.
נכון שאמונות כאלו הגנו עלי המון שנים. עכשיו שומרות עלי האהבה, הסקרנות והפתיחות לגלות אותנו.
איך עוד? מסתכלת לו בעיניים ומודה בפני עצמי, שאני לא באמת יודעת את המסתורין הזה שעומד מולי. (שווה- לזה יש גם ערך סקסאפילי).
ועוד אחד- שלום פנימי בין הזכרי והנשי בתוכי- במדיטציה, דמיון מודרך, טיפול או ידיעה פשוטה.
ותכלס, גברים? נשים? אני מכירה בתוכי את האישה ואת הגבר. שניהם חיים ונושמים. לנשמה שלי אין מין.
אז מי מושיט/ה זרת? שולם שולם לעולם.
המלחמה על הבית
בכל פעם שמתחילה כאן מלחמה (או מבצע) אני נזעקת. ואז שוכחת. לא רוצה לשכוח יותר. טיפול שורש למלחמה מתחיל עכשיו.
"אתה רוצה משהו? אל תוותר, תילחם עליו!
הילחם על מה ששלך.
יש דברים ששווה להילחם עליהם."
אז זהו. שלא.
כל מה ששלי כבר בתוכי וסביבי. אני צפה באגם של כל הפוטנציאלים שלי. הם נחים על גבם, מחכים לראות במי אבחר ומיד מתהווים.
אף אחד לא יכול "לקחת ממני", בלי שאסכים לכך ברמה כלשהי.
מלחמה לא תסייע לי לחוות בית, שייכות, שפע, צדקת הדרך, הגנה...
מלחמה מביאה לחיי רק עוד מלחמה. הסיבה היחידה לבחור בה היא, שזו החוויה אותה אני מבקשת לעבור כרגע.
והתרגלנו, וואו כמה שהתרגלנו.
בהכללה גסה- אחי הגברים מסתובבים בעולם בתחושה של חוסר אמון, פחד לסובב את הגב, פחד לישון בשקט, פחד שיקחו את ששייך להם, פחד שאין מספיק, שהם לא מספיק גבריים, מפרנסים, חזקים, באמונה ש"גברי" זה לוחם. אין להם רגע שקט אמתי, חמלה לעצמם. הם מתפקדים כנשק- כלי זין.
אנרגיה גברית היא הוצאה לאור. לא מלחמה. היא הפעלה. לא תקיפה. היא הגשמה בפיסי. לא כיבוש. היא נוכחות ברורה.
אחיותי הנשים נעות על הכדור בפחד מגברים. בפחד מתקיפה, מכוח, מכפיה, מאונס. בפחד שיראו אותן ובפחד שלא יראו אותן. בפחד שאין מספיק גברים לכולנו. (אז יש גם טעם להילחם בנשים אחרות). בפחד שהן "לא מספיק" טובות, יפות, נשיות, אסרטיביות, מיניות, אימהיות...גם הן חוות מעט מאד שקט, חמלה ואהבה לעצמן.
אנרגיה נשית היא הכלה. קודם כל של עצמי. היא חמלה. לא ביקורת עצמית. היא זרימה חופשית של רגשות. כל רגש. היא בית. למי שרוצה להתנהג לפי חוקי הבית. היא מקדש. למי שמקדש זאת.
נכון. יש בתוכי לוחמת. לידה יושבות גנבת, ושורדת, ושקרנית, ומניפולטיבית, ושכנותיה מנוכרת, ותוקפנית וספקנית ומחפשת שליטה. יש פחדנית וכאוטית. יש ילדה קטנה שתמיד זקוקה לעוד. כולן אני. כולנו הגענו לכאן באותה מרכבה. החברות ישבו יד ביד עם אשת האור שבי, עם האוהבת, החומלת, היוצרת, המשוחררת ומשחררת, המאמינה, המחבקת ומחובקת.
אני מאמינה בבחירה. אני בודקת מי ערה היום ומה היא מבקשת. בקשתן אחת: תשומת לב, פוקוס, אהבה וחיבוק. לעתים גם פעולה פיסית כלשהי. התגשמות.
אהבה, חמלה וחיבוק מקבלות ממני כולן. הגשמה לא. אני בוחרת האם להגשים תוקפנות או חמלה, האם לגנוב או להביע את צרכי.
כשאני זורמת עם פחדי, אני מגשימה את הלוחמת וחברותיה. ואז הבחירה שלי היא בין הלקאה עצמית, שהיא האמ-אמא של המלחמה, לאהבה. אני ממהרת לסלוח להן ולי. לחבק את כולנו.
לרבות/ים מאתנו אמונות נסתרות, שאין להן/ם אדמה, בית, משפחה, שבט...אז לאחר החיבוק והאהבה, קצת צידה לדרך:
Grounding- אמא אדמה נמצאת. בחיבוק גדול. כדאי למצוא זמן לשבת עליה, לשכב, להתחפר. לבוא אליה בחסד ולקבל את האנרגיה שלה. של הבית.
כוונות: נסחו את האמירות שמייצבות את תחושת הביטחון שלכם. בלשון הווה. באמירה חיובית. (מה קורה ולא מה לא קורה.) אמרו אותן בקול. סיימו ב "תודה. זה נעשה" או ב"כך קורה", או כל "חתימה" שנכונה לכם. אפשר גם לרשום אותן בדפוס ובצבע אדום.
לדוגמא:
כל מה ששלי כבר בתוכי וסביבי.
אני הבית שלי.
אני חווה ביטחון, שלווה ואהבה.
אני חיה באמון מלא בי ובסובבי.
אני פתוחה לזרימה חופשית של שפע מכל המינים.
העולם הוא מקום בטוח עבורי.
נשימה.
רובנו נושמים מעט ושטוח. אפשר לתלות בבית פתקים : "לנשום". להזכיר לעצמי. נשימה מאפשרת לי נוכחות בי, בעוצמות שלי. בכל מה שמבקש להיות.
אומץ לאותנטיות
לאמר את מה שאני מרגישה, צריך, רוצה- בזמן אמת. זה מאתגר, זה מפחיד וזה שווה. האופציה האחרת היא לאגור ולאגור עד שאני מתפוצצת כמו רימון רסס. לא מותירה אבן על אבן.
אני אני אני
כל מה שחסר לי, אני ממלאה בתוכי. בונה את הנוכחות הנשית שלי, את הגברית, את הקשר ביניהם. מתחברת לילדה הפנימית. מוצאת אהבת אם ואב נצחית, בבריתות עם אמא אדמה ואבא שמים.
הורות
אני בוחרת לחבק את ילדי, לספר להם כמה הם נפלאים, איזו מתנה הם מביאים לעולם, איך הם חלק ייחודי באחדות. מפסיקה לסמם אותם כשהם לא "תואמי סביבה". כשהם לוחצים על הכפתורים שלי- אני אני אני-מטפלת בי, מגדלת אותי עוד קצת.
אוהבת אותם תמיד. אנחנו ראויים לאהבה פשוט כי אנחנו כאן.
זוגיות
רבים מאתנו חיים בזוגיות. מותחים חבלים ויאללה, עליהום- זירת קרב.
אפשר למחוק את צבעי המלחמה ואת הכרבולות. להסכים להיות בית לי ואז לך. לספר לך כמה אני אוהבת וכמה את נפלאה. להיות בנוכחות, לנשום.
הודעה חשובה
לכל המפרסמים "מוצרים לנשים"-
יש כאן זן חדש.
נשים שאוהבות את עצמן, כמו שהן.
נשים שמפרגנות מכל לבן לאחיותיהן הנשים
וגם לאחיהן הגברים.
נשים שצועדות ברכות על האדמה וזורחות אותנטיות וריפוי.
אז, לא, תודה- אין לנו עוד צורך במוצרי וסדנאות "להישאר צעירה/רזה/חטובה/ מושכת לנצח",
אנחנו לא קונות יותר את תדמית ה"אישה לאישה זאבה" וכבר הפסקנו להאשים את המין הגברי בכל מה שחסר לנו.
אתם מבינים, אנחנו פשוט עסוקות מידי,
בלמצוא טוב, בלהיות לב פתוח ואהבה.
ילדים, האם תוכלו לגלות היכן מסתתר העונג?
זוגיות- גם אם נשבענו שלא עוד, גם אם התרחקנו לקצות העולם, לא התחמקנו- זוגיות עם אהוב, אהובה, עם קריירה, הגשמה, שליחות, בית, זוגיות עם כסף, ילדים, אלוהים....ואינספור זוגיויות עם עצמנו- עם הגוף הפיזי (או עם כל אחד מאיבריו) ועם כל מחשבה, אמונה, רגש, שחיים בי.
בעולם הישן זוגיות הייתה חובה, שאיפה, מסגרת ברורה לחיים נורמטיביים.
לעתים מרגשת, לעתים מעייפת. ברוב המקרים, לאחר תקופת הרומנטיקה, לא האמנו שאפשר למצוא בה עונג ולכן גם לא ממש חיפשנו .
השותף יכול היה להיות פח האשפה לכל תסכולי, אכזבותי, פקפוקי וספקותי.
"אני לא כותבת בגלל הילדים, אני לא חופשיה בגלל הדעות של אהובי, אני לא מחליפה מקום עבודה בגלל מה שאמרה לי אמא..."
הוא יכול היה לזכות בתפקיד משמעותי: נושא בעול האהבה והקבלה שלי לעצמי. "הוא לא משקיע בי.
היא לא רואה אותי ממטר.
אמא לא אוהבת אותי כמו שאני. "
אפשר היה לקחת הפסקה מהחיים ולהמתין שמשהו ישתנה- אצלו: " כשארזה אהיה מאושרת, כשאתעשר אוכל ל..."
בעולם החדש, הבנו- כל זוגיות מאפשרת לי למידה והתרחבות:
הזוגיות האמתית היחידה היא זו שלי עם עצמי. כל השאר חיות ונושמות על מנת לשקף לי אותה.
כל תחום סביבי, אשר נחנק מחוסר אהבה, קבלה, אומץ, בהירות ונחישות- מזכיר לי את תוך תוכי, מחזיר אותי לאהוב, לטפח , להתמיר ולהתעלות.
כשמופיעות בפי המלים בגלל, למה, מתי.... בחיבור עם מי משותפי, אני עוצרת. מגלגלת לאחור.
כשאני ממש רוצה משהו, חזק, בבטן, כשהשליחות קוראת, כשהעזתי לראות את פחדי- אלף כבאים לא יכבו אותי ובטח לא אהובי. כשאני בטוחה, אין ערך למשקל גופי, המבט בעיני מקורבי או מה יגידו.
הזוגיות הופכת לקורס חיים מכונן ומרשים.
אבל, אהובי, איפה מסתתר העונג?
עם האימון והתרגול, אנחנו מתמחים בלגלות את המכעיס, המרגיז, הבודד, המבקש אהבה בתוכנו.
אנחנו מבקשים ללמוד את הסיבות לדכדוך, לחוסר ההצלחה או ההגשמה, לאיבוד הדרך...
לא למדו אותנו לבקש הנאה ועונג. אולי נסכים לקבל מהשותף גם שיקופים של ההצלחה, אהבה ותענוג?
וכן, גם קורס העונג מתחיל עם עצמי וזולג הלאה...
הבנת התרגול המשותף שלנו היא שלב מכריע של לקיחת אחריות. אבל!!!!
מי רוצה All work & No play ?
לשבת כל היום בכיתה?
מספר טיפים, שלמדתי על גופי...
מוזמנים להתגלח על רגלי-
העונג מגיע כשאני בוחרת בו, מקדישה לו זמן ומקום, מוכנה לעבור את הדרך אליו. על הדרך יש, לפעמים, כאב. זה בסדר. אם נתקלת בסבל, חפש שביל אחר. העונג נמצא גם בדרך לעונג, אם רק אסכים.
ראו את הפלא שבזוגיות- שתי נשמות שהסכימו להיפגש ולתת עבודה- זה אינו מובן מאליו, מותר להתרגש, לחזות בשיקופים בעיניים סקרניות.
אהבו את עצמכם גם במחשכים, בחסכים, בפחדים.
עונג מתענג על אומץ. נסו מה שעוד לא העזתם.
אמות מידה, מוסר, נכון- לא נכון? רק אתם יודעים מה נכון עבורכם, והוא יכול להשתנות בכל רגע.
כל מה שאני מבקשת בזוגיות, אני מכניסה בעצמי לכלי המשותף: כל מה שאני מייחלת שיהיה בו ורק מה שאני מייחלת לו.
העולם הישן לא אימן אותנו בשמחה ותשוקה. הם חברים נפלאים של עונג.
הכניסו את השרירים האלו לכושר.
עונג לא חבר של ביקורת. משום סוג. לא, ממי, גם לא בתחפושת של מודעות עצמית.
היו קשובים לחושים שלכם- טעם, מגע, ריח, מבט, הקשבה, אפשרו להם להתרחב. הם אינסופיים.
בחרו באמת בשותף. לא חשוב לאיזה פרק זמן.
כן חשובה ההתחייבות, מתן האישור והקצאת הזמן, כדי שאוכל לנשום ולהתמסר.
כשאני בוחרת, בגופי, בבן זוגי, או בכל זוגיות אחרת- אני יכולה, בשלווה, להיזכר בעונג.
עונג הוא לא פרס על התנהגות טובה. אל תחכו לסיום הקורס הזוגי בהצטיינות כדי להתחיל להתענג. העונג הופך את הקורס למשמעותי יותר. הוא מאפשר לרגעים הקשים קלילות. הוא מחבק אותנו במעברים, כשהם נראים בלתי אפשריים.
עונג ואהבה הן שער מופלא לחיבור בין הגופים שלי- הפיזי, הרגשי, המנטלי, האנרגטי והרוחני.
עונג ואהבה הן יעוד ממש שווה לחיים כאן.
חופשיה- רשימה לתליה על המקרר
אני חופשיה לבחור
לאכול רק כשאני רעבה, או "לאכול" אהבה ושקט
לעשן, או להיות כל כולי בכל רגע
לשמח ולשמוח, או לא
לחוש את היופי והקדושה שבכל
או להיות עבד ל"כיעור"
לחלום וליצור בתשוקה או לכבות ו"אט אט לגווע"
לרקוד, להתנועע או להתנוון
לזייף בקולי קולות כשבא לי לשיר, או לקנא במי ששר
להרגיש או להיאטם
לחשוב או לתת לאחרים לחשוב עבורי
לדבר מהלב כשאני מתוסכלת או כועסת,
או לצעוק בחמת זעם
להיות הגדולה שאני, או להצטמצם, למה שנדמה לי שהסביבה תכיל
לחמול על אחי ואחיותי- בני האדם, בעלי החיים, הצמחים, האדמה.
לשמר את החופש שלהם, או לשעבד אותם לצרכי
לחיות בלב פתוח, או לסגור אותו בחשש להיפגע
להתחבק או להתרחק
לסלוח או להיתקע בכעס
להודות או לחיות בחוסר
להסיר את כל הצעיפים ולראות, או לשבת בחשיכה
לשחרר או להחזיק באשליית השליטה
להאמין או להטיל ספק
לבחור לי אמונות וסיפורים, אשר בונים לי חיים כלבבי, או להיות קורבן
לאחד או להפריד
לפחד או לאהוב (או לפחד ולאהוב)
והכי הכי אני חופשיה
לקבל ולאהוב את עצמי ללא תנאי, גם כשאני סגורה, כועסת, מחזיקה, קורבנית ו"נכשלת"
וגם כשלא.
תודה.
אני ואהובי חולקים מיטה מזה שנים רבות.
הספקנו לבלות בה עם שמחה, עצב, תקוות וחלומות.
עם אהבה, אכזבה, לב אל לב וגב אל גב,
עם שני ילדים, כלב ושורה של חתולות.
אני ואהובי במיטה אחת המון שנים
ומצאנו
שהכי מדהים
לחלוק אותה עם אלוהים.
♥ אלוהים- אהבה, אור, האחדות,
שלמות הזכרי- נקבי.
הזכרות
את הצעיף שעל עינייך
אין צורך עוד לקשור,
פתחי מוטת כנפייך
הניחי לו לנשור.
ראי
את יודעת, את יפה,
את קוסמת, מכשפה.
זכרי
בהבל פיך
את הורסת
את בוראת .
זה השריון שעל חזך
ירושת אבות מדור לדור,
שחרר בריחיו ומנעוליו
החזר אותו לאור.
ראה
אתה יפה, אתה יודע,
אתה קוסם,
לבך חש ושומע.
זכור
במחי ידך
קמים ונופלים עולמות.
נשמי
את עומק האדמה
נשום
ניחוח העשב
הרפי אליו את בטנך הרכה
הרפה אליה אובדן ועצב.
זו חגורת הצניעות
על אגן הירכיים
אט פתחו לה.
ראו
עונג משותף
ריקוד מטורף
מבט אהבה בעיניים.
זכרו
אנחנו אור זורם
בין אדמה לשמיים.
היה
הדרך אלי רצופה כוונות טובות.
לעתים זהו טיול מאורגן.
אני אוחזת דגל, גבוה מעל ראשי
ומדריכה אותך מאתר לאתר בנחישות.
מה שנותר הוא להקשיב
ולבצע ברגישות.
לעתים נער ונערה
יושבים בתחנת האוטובוס לאחר פעולה.
גג כוכבים אוחז את לבנו בהתרגשות
ועל הכביש הולכים ודוהים
חיצי הגיר של "סימני דרך".
התכופף אהובי, הבט מקרוב,
היה סקרן,
שובב, שחקן
עזור לי לגלות מחדש
את מה שזנחתי,
להפיח חיים במה ששכחתי.
אתה אוחז בידך גלובוס,
התכסית והתבליט שלי.
אני? לא מבקשת הרבה-
ניווט מדויק בין גאיות, גבעות
קפלי עור ועגבות,
עין אחת בעיני
והשנייה בין רגלי.
כגשש אינדיאני
גמיש, ערני וחתולי
תריח, תמשש ותאזין
לגופי שלי.
פעם קל
פעם ארוך ומפותל.
ככה זה, אהובי.
מפגש גיאוגרפי, היסטורי
נשמתי וספרותי.
תמצא כאן עמודים שגולפו ברגישות
ורוסקו באדישות
היה אתי שם.
מדפים עמוסים בסיפורים,
מ"כל מה שרצית לדעת"
ועד טנטרה באיורים.
היה אתי שם.
כוהנת המין שאבדה
פוגשת את הילדה.
היה אתי שם.
פעם מערה לחה,
חשוכה, לוחשת סוד
פעם מקדש מואר
רב הוד.
היה אתי שם.
בכל פעם שאנחנו מסכימים
לנשום בחשכה,
נדלק עוד נר
יורדת עוד ברכה.
המרחב המקודש שלי
שמח
במטה האור שלך.
גיאומטריה מקודשת
גיאומטריה מקודשת
מכווצת בזווית החדה
נקודה יחידה
נוכרייה, בודדה.
מודדת את אורכו של האין.
עובדת ימים כלילות
בלראות
בלהיראות
בלהגיע לתשעים מעלות.
בתשעים יש
להיצמד לחוקים.
המעלות ברורות
וגם המורדות.
אין מקום לחולמי חלומות
למעגלי פינות.
מחפשת דרכי
בזוויות הרחבות.
מגלה עולם
מרצה עולם.
חומדת אישיויות,
לובשת תחפושות,
הכול כדי לגלות
שאיפה
לעזאזל
שכחתי אותי?
במשולש שווה צלעות
אנחנו שווים
אני, אתה ואלוהים.
קודקודים נוגעים ברכות
מחברים ביני ובינך,
לומדים לשייט בבטחה.
אל המעגל.
הו, המעגל.
אני, גדולה- קטנה
בבואת הלבנה,
המשתקפת בבאר.
אתה קרני השמש
המפזזות במים.
אנחנו שוחים
שלוש מאות ושישים
בבריכה של אלוהים.
היגיינה למיטיבי לכת
כשאתה בי
של מעליך
מדי מלחמה
אותות ניצחון
תרועות כיבוש
חובת ביצוע
כי קדושה אני.
כשאני בך
אשיל מעלי
רעלת בושה
שביס אשמה
שדי האם
ידיעת הכול
כי קדוש אתה.
מתענגים וחבוקים
לב אל לב
מצח למצח
ערומנו מרפא נצח.
יחפים בחלום צלול,
עדינים כמו בפעם הראשונה.
חמ"ל נחרב
מקדש נבנה.
אש טובה,
קטורת שלום,
ספקות עוטים תום.
כוהן מלקק צלקות
עמוקות, עתיקות,
כוהנת פורמת קשרים,
יולדת גשרים.
נפעמי מסתורין
בקודש הקודשים
מנשימים חיים חדשים.
בבילון
אני מדברת מילים
חושבת מילים
לוחשת מילים
צועקת מילים
אבוד בבליל האותיות
מילים שפה קשה.
אתה מדבר גוף
סוגר גוף
פותח גוף
מתקרב ומתנתק גוף
קוראת בגלי הלב-
מה פועם גופך?
שאלה רודפת
הצהרה רודפת
כוונה מרומזת.
למה ככה
ואיך אתה באמת מרגיש
מתי תשוב מן המערה
ואולי תשקול
מילים?
ואפשר פשוט.
בעדינות.
ידך על לבי
ידי בין ירכיך.
מאזין
מבינה
שפה חדשה
עולם נבנה.
חזון
דם האדמה
שאגות מלחמה
מי צודק
מה נכון
מי יגיע ראשון
אישה נושאת חזון
אהובה בעמדת השומר
כבוי, קובר
נשימה, נשמה,
ילדות, תום וביטחון,
שפוף בדרך השיגעון
אישה נושאת חזון
עייפה,
חלומה מטושטש וקודר
כעסה מתפרץ
חופר
מרסק, דוקר
עד נסגר הגרון
גבר נושא חזון
ובחזונה
אהובה בטוח , יודע
לב העולם טוב מנעוריו.
והם הם צלם אלוהים,
ילדים ראויים ואהובים.
והוא
גדול
והוא יכול
וחזונו מחבק הכל
(אי אפשר) לעשות אהבה
אי אפשר לעשות אהבה
אפשר רק להיזכר במהותה.
היא אני והיא אתה.
אי אפשר לעשות אהבה
אפשר רק להקשיב
כשהיא לוחשת
את אלוהימא
אתה אלוהים
ולבחור להאמין.
אי אפשר לעשות אהבה
אפשר לגלות את הזרע
להשקות בחמלה,
לסלוח,
להיעצב, לשמוח.
לדשן בסקרנות
ולאפשר לה לפרוח.
אי אפשר לעשות אהבה
אפשר להיות אותה
ללכת אהבה
לרקוד לצחוק,
לחגוג אהבה.
כשאני מתמסרת
היא נזכרת
בטבע הפשוט שלה-
נובעת בתנועה מעגלית
ממני לעולם
ובחזרה.
עונג
ומה אם רק לרגע,
אבחר בי,
בכוונה מלאה
ומה אם רק לרגע
אבחר בך,
בכוונה מלאה
עונג.
ומה אם תורתי
שמחה, תשוקה,
אהבה?
אם זנחתי מסורת
הבושה,
האשמה והאימה?
עונג.
ומה אם לא אמתין עוד
לפרס, לתעודה?
לשריקת סיום העבודה?
עונג.
ומה אם אתמסר
ללב פועם,
לידיים טובות,
לניחוח הרגע בצווארך,
לטעמים על לשוני,
לקולך הרוחש בבטני,
למבטך הנרגש,
למגע הישן-חדש
עונג.
ומה אם אנשום,
אמוסס עוד מחסום.
הנני
עוזבת ידיים,
נוסקת לשמיים.
הנני
בוחרת
להשמיע קול
לעוף, ליפול
עונג.
הוא נמצא בין קפלי הבשר,
הנמשים והצלקות,
ממתין בין מתנות הגיל
לזיכרונות הילדות.
במקום שעורי
לא עוד גבול,
יודע עורך שלך,
ברכות, בטלטול.
בשפתי הנפתחות
אומרות אהבה,
עליונות ותחתונות
מעשה מרכבה,
בנשמתי הפתוחה לאינסוף.
עונג.
(מתוך "במיטה עם אלוהים")
פיגומים
כך בנינו בנין
קנינו אדמה
הנחנו לבנה על לבנה
חיברנו מים, חשמל וגז
ושתלנו גינה.
כך בנינו בית
תלינו תמונה
אפינו עוגה
אהבנו ילד או ילדה
התחבקנו ביציאה לעבודה.
כך בונים מקדש
מטהרים גוף וראש
נושמים ומביטים בעיניים.
מסכימים להיות,
מביעים תחושה או שתיים.
אתה מניח ידך על לבי.
זיכרון בנין ובית
מזרים אהבה במורד גבי,
עד נחש מחולל בין ירכי .
אני מניחה ידי בין ירכיך.
תשוקתך שוטפת מעלה
בטחון בנין ובית
עד אהבה בלבך.
ובבניין הבית ננוחם.
תפילה
אמא אדמה למדי אותי,
לראות את השונה
ולרכך כל פחד.
לרפא אותי-
המגשימה מלחמה,
ולא את הביחד.
לקבל את החושש,
את הנסחף אחר האופל.
לחבק את מי שמרגיש לבד,
לאסוף
את שחי קורבנות וחוסר.
להזין ולאהוב
ללא משוא פנים
לעגל עוד ועוד מעגלים.
אבא בשמים למד אותי
כי לכולנו יש מקום,
כי אין תחרות בעולם.
כי אנחנו יכולים
אם רק נרצה
לחלוק אור שמש, מים,
אדמה וים.
כי הכלי שלי מספיק גדול
להכיל את חלקי כולם.
לב שלי
המשך להתרחב.
קבל אליך את כל כולי.
התמר את השנאה,
עדן את הפחד.
שלח אדוות של אהבה.
מלא אותי בידיעה העמוקה
העתיקה
הנפלאה.
כולנו אחד.
עכשיו.
פקעת חוטים
בכפר רחוק,
כך לי סופר,
כשהגעת לפרקך
קיבלת צ'ופר-
פקעת צמר עשויה
קשרים קשרים.
רוצה חתן?
פרמי אותם בדבקות,
שקט ועדינות-
והנה דודך על המפתן!
מיד עשיתי אחד ועוד אחד:
סבלנית אני לא
וגם לא ממש חביבה עלי מלאכת יד.
כנראה שאוותר לבד.
שנים חלפו,
הפקעת נאספה בתוכי,
ולבסוף
הבשיל הנמשל במוחי.
התחלתי לפרום.
בכל מקום,
בו נסכרת הזרימה
שם אני ומלאכת הפרימה.
קשר הלב נפרד בעצב ושמחה
מבושה ומבוכה.
קשר הגרון התרצה
בשירה, צחוק וזעקה.
אצבעותי עוקבות אחר החוט
ממששות, מגששות-
מה עוד מוכן להרפות?
קשרי הבדידות, הנפרדות,
שקרי הפין, הפות.
מושכת בחוטים
גוזרת, מפרידה
היום חותכת במקום המדויק,
מחר קצת מפספסת ,
ובכל יום תחושת הפרידה
מכבידה.
כן, אני עדיין מאותגרת התנתקות,
לא ממש מתאים לאישה והחוט.
ברגעי חסד החוט משוחרר
צבעוני וחסר גבולות.
מושחלת עליו,
בין אדמה לשמים
צועניה יוצאת במחולות.
מידי פעם נפגשות
שתי פקעות חוטים.
אהוב ואהובה נקשרים ונפרמים.
חשמל זורם לאורכם
בכוונה, באהבה,
או
No string attached
בחוסר הבנה, באכזבה.
איפה מתחיל החוט שלי
איפה נגמר שלך?
האם אנו טווים
כאוס או ברכה?
הבגד הזה - מתאים?
לגופי? לגופך?
וברגעי חסד
לבבות מתקרבים,
חוטים נרטבים,
צבעים מתערבבים.
כחול הופך ירוק
צהוב- כתום
יום ללילה
ולילה ליום.
וכששבים ונפרמים
כל אחד לגופו, שלמים,
החוט חזק
צבעיו עזים
ולזנבו
שני עפיפונים מפזזים.
בראשית, אישה נבדלת מאיש בפיזיות שלה.
יום הולדת 50. אני עין בעין עם עצמי שבמראה.
בוחרת להתמקד בחלק הפיסי שלי. גופי מספר לי את מסע חיי.
אני מתחילה מלמעלה.
שיערי היה תמיד מגרש המשחקים שלי- לעתים קצוץ עד קרחת ומפגין ייחודיות ו"לא אכפת לי", לעתים ארוך ונושב רכות.
היום הוא חצי חצי. זו האישה שאוהבת לרקוד על כל החתונות.
אני לא גבוהה (שלא לאמר נמוכה). זה המקום בו אני אוהבת להרגיש את האיש שלי גבוה ומגונן.
כש א נ י בוחרת להיות קטנה ועטופה, זו יופי של בחירה.
עיני שינו את צורתן לפני כחמש עשרה שנים.
בלוטת התריס שלי נזעקה להעירני-
האישה ששכחה את עצמה, את לבה, את שליחותה.
יש לי צלקת בבטן מניתוח קיסרי וצלקת מלידה "רגילה" בין רגלי.
סיפור של אהבה ענקית, דכאון אחרי לידה, קרבה וריחוק, שמחה ועצב. אחריות ושחרור.
שיעור האימהות.
העור שלי הוא פריק של סיפורים-
טיפשעשרה עמוסת פצעי בגרות, מנסה להסתיר במייקאפ ובאיפור עיניים בולט את תחושות הנתק והניכור.
אישה בת 50, ועורה מסרב לצבע ומסיכה.
בעלת קמטי צחוק, קמטי מרירות, קווי אכזבה, אשמה והאשמה, חריצי מחשבה בלתי פוסקת, כתמי גיל, נמשים של ים, שמש ושמים, צלקות פסוריאזיס, זכרונות ליטוף ונשיקה, אהבה והתרגשות.
זו, אני, כאן, עכשיו.
גוף שהיה רזה, השמין ורזה, והעלה והוריד, והצטמצם והתרחב... הפחד שלי מעצמי, מגדולתי. הפחד שלי מהעולם, מאלימות, מגברים. ההתרחקות וההתקרבות שלי אלי, לאהובי, לתשוקתי.
חזה שובב ובטן שטוחה שהפכו כבדים יותר, מזכירים לי את פאר היצירה שאני, וכמה התקרבתי לאמא אדמה.
ישבן מורם וחצוף, של נערה המבקשת תשומת לב, מענג אותי כעת ברכותו, בעוצמתו ובשחרורו.
הרחם שלי, טיהרה אותי שנים, חודש בחודשו. הכילה את אהובי, ועתה לוקחת אותי למחזור החיים הבא שלי.
כפות רגלי, טופפו מעדנות בסטילטו "חושני" והיום מבקשות חושניות נובעת ומפעפעת מהארץ.
גוף שרקד, בהשראת המוסיקה והמבטים שמסביב, למד להקשיב לתנועה שלו ולפזר השראה.
ידיים, שבקשו אחיזה ושליטה, לומדות להרפות, לשחרר, להאמין.
לב סגור, מבוהל, בודד וסובל, נפתח ונפתח ונפתח. ממשיך לגלות לי את עוצמת האהבה.
שפתים, שדברו ציניות, כוחניות וביקורת, נזכרו במתק האותנטיות, החמלה והשלום.
נערה, שהתקשתה להכיל ולהיות מוכלת, הפכה למיכל כמעט אינסופי, לעצמה ולעולם.
תודה גוף שלי. אני אוהבת אותך.
ברוכ-ה שעש-ת-ני אישה.
את חיה כמו שאת עושה אהבה
ועושה אהבה כמו שאת חיה
שנים הרבה לא ממש נכחתי בחיי. איך אני יודעת?
אין לי כמעט זיכרונות- לא מרגעים טובים
וגם לא מהקשים.
שכחתי את הרגע.
חכם סיני אמר שכאשר אני ניצבת עם רגל בעבר ורגל בעתיד, אני משתינה על ההווה.
עשיתי דוקטורט בהטלת שתן.
היום אני נוכחת. (וכשאני שוכחת אני מיד מזכירה לי). נושמת. מתבוננת. חשה. מרגישה.
אני בקשר רציף עם כל מה שזורם אלי ומבטאת אותו.
במעשה האהבה שלי אני לומדת באותה כיתה.
הכול מתחיל בנשימה לבד וגם ביחד.
היא החיים, החיות, האנרגיה המינית,
מגבירה את התחושות ואת הידיעה הברורה
של מה אני וגופי מבקשים.
מבט בעיניים- בעצמי, בחיי וגם במפגש עם אהובי- כמה זמן שצריך כדי להגיע כל כולי לרגע ולפתוח את לבי. ואם אני ממש שם- גם ההמשך בעיניים פקוחות, בלי להתמוסס לענן רגשות או פנטזיות.
גם בחיים וגם במיטה יש לי לעתים תחושה של פחד וכאב. פה וגם פה אני בוחרת להרגיש אותה ואז בוחרת שוב- האם להישאר עוד קצת, לקבל ריפוי במקום, או לעזוב הפעם ולסמן לי לפעם אחרת...
הבקשה להתמסר לחיי מביאה אותי לאמון, אמונה, הקשבה עמוקה ושחרור. כשאני מתמסרת אני זוכה לריפוי, לקשר אוהב עם ההדרכה שלי, התרחבות אדירה בתוכי ובשרות שלי בעולם.
את אותה בקשה הגשתי גם בלשכת המיניות . אני מתמסרת לכל מה שזורם דרכי.
הסכמתי להיות נוכחת, הסכמתי לחוש ולהרגיש. הסכמתי להיות בכאב ובפחד- כל פעם בכמות אותה יכולתי להכיל.
ההתרחבות הביאה עמה את מתנות העונג, התקשורת, הלמידה, ויופי אין סופי.
וידוי- יש בי המון אש. גם בחיים וגם במיטה ממש מתאים לי מידי פעם זריז, נעים ומשחרר. רק לא להתמכר לפסט פוד. קוויקי לא מאפשר זמן לגילוי ארצות חדשות, למשחק, להקשבה רחבה רחבה.
רוב הנשים מכירות את כל הכתוב לעייל. חלקן מכירות את רובו. אז איך זה שכל כך הרבה מאתנו מסתובבות בתחושת פספוס, אכזבה, ויתור?
למדנו שאנחנו לא מספיק, ועם זאת התבקשנו לספק את הסחורה- יופי, רזון, אימהות, חברות, טוהר, סקסאפיל- ואם אפשר את הכל בלחיצה על המקש המתאים... הקונטרסט הזה כל כך מבלבל, שהוא מותיר אותנו בידיעה ברורה- אנחנו לא יודעות. אז בטח מישהו יודע טוב יותר עבורי.
החדשה הטובה היא- השינוי תלוי רק בי. מה שהיה היה. מה אני מבקשת עבורי כעת. כמה אני מעזה להקשיב לקולי ולהתכוון מחדש.
החיים מבקשים השקעה בי. גם המיניות שלי מבקשת את אותה מתנה. האם את מאמינה ששווה להשקיע בך? האם את שווה את הזמן שלך, הרגשות, הלמידה? האם את שווה את ההשקעה של השותף/ה שלך?
אנחנו נותנות את כל כולנו למי שאנחנו אוהבות. האם את אוהבת אותך מספיק כדי להקשיב לך, להתבונן בעצמך, להרשות לעצמך לאמר כן ולא?
התעלות למקומות חדשים דורשת התמסרות. התמסרות מגיעה מאמון. האם את מרגישה בידיים טובות? האם את סומכת על עצמך? על כך שאת בוחרת בתהליך נכון, בשותפים נכונים? האם את מוכנה לקחת שאיפה עמוקה ולקפוץ, בידיעה שאין טעויות- רק התנסות אוהבת.
ואת יודעת, זה אף פעם לא נגמר. הלמידה, החוויה, הכאב והעונג... הנה כמה רעיונות. מוזמנת לבחור רק במה שמתאים לך.
יש לך משקל בבית? אם אינך סובלת ממחלה הדורשת הקפדה יתרה על משקלך- השליכי אותו. חפשי את האוכל שנעים לגופך, רקדי, נשמי עמוק, מצאי את המדיטציה שלך, לטפי את עצמך.
הקשיבי לשיח שלך אתך. המלים בהן את מענגת או דוקרת אותך , בונות או הורסות את גופך הפיזי, את השמחה שלך, את חייך. עברי לשפה של אהבה.
יש מישהו שאת ממש אוהבת? הביטי בו. חושי את הרכות שזורמת מעינייך. הטמיעי את התחושה כך שתוכלי לשחזר אותה. עמדי מול המראה, הביטי בעינייך ורככי את מבטך. את יכולה להתחיל בשליחת אהבה לחלקים הקלים יותר ואז להמשיך הלאה.
מה משמח אותך? אל תלכי לישון בלי לשמוח לפחות פעם אחת. הספקת לשכוח? שחקי עד שתגלי. את שווה את הזמן שלך.
איך מרגיש העור שלך? איזה מגע את אוהבת? מוסיקה? נרות? ריח? מתי בפעם האחרונה ראית את היוני (פות) שלך? נגעת, הרחת, אהבת?
כמה "דפוק" נשאר לך בכלא הריצוי? האם את אומרת ודורשת את שאת רוצה ומבקשת לעצמך?
בכמה אשמה את אוחזת? האם את מוכנה לסלוח לך ולהיבנות מחדש?
וותרי על כיבושים ונשמי כל רגע בדרך. זמן לכל.
חמלה חמלה ושוב חמלה. כי מגיע לי.
שלחי כוונתך לחיות בסקרנות, בהתמסרות, בכנות. בקבלה רכה של כל מה שזורם דרכך.
הודיעי כי את מוכנה לחיות בעונג.
כי את בוחרת בחיי אהבה ואורגזמה.
בעת שנבחרתי למלכת היופי
הבעתי את שאיפתי לשלום עולמי
וזו היא התוכנית שלי
פעם פעם מזמן מזמן הייתה כאן ישות אחת
נוכל לקרוא לה בן-בת.
בן-בת הייתה הכול, כמו הצבע הלבן. לבן שוכח לפעמים כי הוא הוא הקשת, ואז יש לו Bad hair day . הוא מביט במראה ונאנח- כמה הכול חד גוני .
בן-בת ידעה הכול. היא כל כך ידעה, שהתחילה להשתעמם.
כיוון שהייתה כל כך חכמה, הגתה משחק מרענן.
במשחק שילבה את אהבתה לפירוטכניקה , זיקוקים וכתיבת סיפורים. וכך, באורות ובמופתים, פוצצה עצמה למיליוני חלקים. אלו, בתורם, המציאו עוד משחקים.
ההתחלה הייתה חביבה, כולם עוד הסתגלו לחבר'ה ולסביבה. ואז, כנראה, השתעממו שוב. הם הבינו כי הבעיה נעוצה בהבדלי האיברים, והפרידו בין נשים וגברים. בן לימין ובת לשמאל, כך נוכל לתפקד ללא בלבולים ובולבולים.
אבל זה לא סיפק את היצורים המתוקים והם התיישבו לרכל קצת על הגדר. אולי גדר לשחורים ואחרת ללבנים? כך יותר הגיוני ונעים. אח"כ הקימו גדרות גם לצבעים האחרים ולגוונים. כשהשמש שקעה, משחק נפלא נוצר: העולם המגודר.
המשחק התיישן, כמו יין טוב, והפך למסורת. ומסורת, כמו מסורת, זכתה להכרה ולקדושה. כל מי שהיה משהו רצה לתרום להצלחה. במשחק הגדרות פשוט להשתפר. בואו נגלה עוד דקויות- למי יש יותר? למי פחות? כסף, אדמה, הצלחה, נשים, בתים, מאמינים.... ואולי נוסיף עוד תוויות? זה, ככה טוב לקוטביות- טוב ורע, גן עדן וגיהינום, צודק וטועה, ימין ושמאל... המוח האנושי הוא כל יכול!
כל מה שחסר על לוח המשחק היו חיילים. הוסיפו גם אותם, מכל הצבעים והמינים. לבן הרג שחור, צהוב את האדום, בעלי פין את בעלות הפות, בעלות הפות את אחיותיהן, מאמיני האל עם האף הגדול את מאמיני האל עם שתי הלחיים, אלו עם הצמות את אלו עם הגרביים... גוללללל! סללללל! לחיים!
שנים עברו. שלב חדש במשחק הגיע. פה ושם חיילים התחילו להתעייף ולהתגעגע. הם לא הבינו עדיין את מושא הרגש, אבל הרגישו שלא עוד. קצת נמאס מהתסכול, השנאה, הפחד והשעבוד.
הם מתעוררים. מתחילים להביט בעיניים, מעבר לצבעים.
זוכרים כמה בן-בת הייתה חכמה? היא לא השאירה פינות לא מכוסות, אולי חששה שתשכח. בתוך כל יצור מקסים, נפרד ועייף, הפקידה מערכת רמזים והפעלה. איזה כייף! משחק חדש לשחק.
הכללים פשוטים. כל גוף נפרד מכיל בתוכו עולם: אמא ואבא, ילד, זונה, נפלאה, גנב, צהובה, אדום, מלחמה, שלום, זכרי ונקבי, לבן ושחור. כל חייל פנסיונר מקבל פנס ונכנס פנימה באהבה ובאור. מחבק אותן. מחבר ביניהן. מזמין אותן להתענג ולשמוח.
אה, וגם יש פרס ממש מגניב! בכל פעם שדמות פנימית מקבלת חיבוק, גדר נופלת. פעם קרוב ופעם אי שם בטימבוקטו. אבל היא תמיד נופלת.
ואז פענחו עובדי האור רמז נוסף: לבן-בת היה עוד רעיון אחד. איחוי ההפרדה הראשונה, בין גבר לאישה, הוא קיצור הדרך הביתה.
הם הרימו שוב את מבטם החוצה , והכל היה חדש. משחק הגדר הפך למשחק החיבוק. בזוגות ובחבורות הם נפגשים. רוקדים, מציירים, מחליפים רעיונות, מגדלים ירקות, משחקים ואוהבים.
בכל מפגש של ריפוי ועונג ,נופל עוד מחסום, נפתחת עוד דלת. מתגלה עוד עולם, של תשוקה ושמחה. עם עצמי, אתך, אתך.
אהבה.
♥ גילוי נאות- הכותבת לא באמת הייתה מלכת יופי. היא נצלה את חירותה הספרותית, לשלב בין המלים מלכות ויופי על מנת שנחזור לשם ביחד. תודה.