בדידות

בדידות

מתחילה להרגיש לי כמו מגיפה. לא הלבד המדהים הזה- הזמן שלי עם עצמי, אלא התחושה החונקת והמרוקנת .

אני מקשיבה- זה מתחיל ב- "משעמם לי", "אין לי זוגיות", "הוא לא מקשיב לי באמת", " החברות שלי כבר בפאזה אחרת", "קודם ארזה ואז אמצא אהבה" וכן הלאה, כיד הדמיון.

כאשר אנרגיית הריפוי זורמת ואמונות מתחילות להשתחרר, מופיע שורש איתן. מופעיו שונים, אך משמעותו כמעט זהה- אני לבד כאן על הכוכב העוין הזה, אני שונה וזה מסוכן, כל פתיחה של הלב שלי עלולה להסתיים באסון, עדיף לא להתקרב, בטוח יותר להסתתר...

חלק מהאמונות האלו לקחו גם אותי לסיבוב. הייתי זו שאף אחד לא מסוגל להבין, הייתי הברווזון המכוער, הרגשתי דחויה ודחיתי, הסתגרתי, התבוננתי מבחוץ על מה שרציתי.

אלפי שנים מוכרים לנו שאנחנו תחרותיים, שאין מספיק לכולם (אהבה, כסף, אדמה, גברים, נשים...), ש"אדם לאדם זאב" וחברת נשים היא קן צרעות. הפועל היוצא הוא, כמובן, ש "אם אין אני לי מי לי" ו" שומר נפשו ירחק".

זהו זמן אתחול מערכת. אנחנו כבר יודעים : אני גם לבד- אחת ייחודית ומיוחדת וגם חלק משלם מדהים, שאתם מרכיבים ברשת עדינה ומתוחכמת.

כל מה שקורה סביבי הוא מראה למערכת האמונות והרגשות שלי.</