לזכור בין שני ימי זיכרון

April 18, 2017

לזכור בין שני ימי זיכרון 

 

 

החוט המקשר בין כול ימי הזיכרון בעולם הוא זרות, שנאה ופחד.

רובנו לא מכירים היטב את עצמנו, לא סומכים על עצמנו.

אנחנו לא מכירים את "האחר". מפחדים ממנו.

אנחנו חיים בתודעת חוסר ומשום כך כל נשימה היא מלחמה במשהו או מישהו.

 

אנחנו נוגעים מעט מאד, אם בכלל. בנו, בילדינו, באהובנו וכמובן שבמי שאיננו מכירים.

איננו מביטים בעיניים.

 

מגע הוא חיים.

לגעת בעצמי, זה להכיר אותי ולתת לי אהבה.

לתינוקות שאינם מחובקים נטייה לקמול.

הזקנים שלנו כמהים למגע.

חיבוק ארוך משחרר בנו את הורמון החמלה.

ומי שחושב שאהבה וחמלה הן דביקות, צודק. יש להן יכולת להדביק לבבות.

קשה מאד לפגוע במי שאני רגילה לחבק.

כך עם בני אדם, עם בעלי חיים ועם אמא אדמה.

 

מבט ארוך עין בעין משכיח מאתנו את כל מה שרואה העין הפיסית. אנחנו עוברים להתבונן בעיני הנשמה. כשנשמה רואה נשמה, המחיצות הדמיוניות נופלות. הכול אפשרי.

 

בסדנאות שלי יש הרבה משחק ועבודה בזוגות וקבוצות.

לא מעט משתתפים נרתעים והסיבות שאני שומעת מתחילות ב- " זה משעמם", "זה מלחיץ". "באתי לרקוד, לא להתאמץ". "אני לא אוהבת לגעת". "לא אוהב שנוגעים בי".....

עבורי, זהו מרחב בטוח להתנסות במה שבחוץ מרגיש גדול ומאיים.

כול אדם שאיני רוצה לראות, הוא משהו בתוכי שאינו זוכה בהכרה. כול מבוכה או פחד שלי, שאינם זוכים בהכרה, מתחילים מתישהו להציק שם בפנים.

מי שכן מביא את עצמו עשוי להרגיש התרגשות גדולה, חיבור, הקשבה, ידע אודות מי שלפני רגע היה זר. לפתע קשה להפריד ביניהם.

 

עולמנו נגוע בהימנעות מנגיעה ומקשר. בנפרדות.

מגע ומבט הם התחלה מעולה לחיבור אמתי. אני יכולה, כבר היום, להביט בעיניים של מישהו בביתי, או של הקופאית בסופר. לראות פנימה.

זוכר עם ישראל

כי אין אחר,

כל שנאה היא שנאה עצמית וכול פגיעה היא פגיעה בי.

זוכר כי הוא חלק בלתי נפרד מכול העמים.

זוכר באמת עד כמה אנחנו מחוברים, ושהחיבור הזה הוא אלוהים.

זוכר עם ישראל כי זהו גן העדן.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena