תפסי מקומך ברכות

תפסי מקומך ברכות- על אסרטיביות ונשיות ב"עידן החדש"

אני רכה. אוהבת רכות. מאמינה רכות. רכות היא נשימה, רפיון, עידון, מרחב לרגש ותחושה, אפשרות להיפתח לחדש ללא טראומה.

העולם חונך לנוקשות, קפדנות ותוקפנות. תודעת החוסר למדה אותנו חשדנות, סגירות ווידוי הריגה.

כנשים בעולם פמיניסטי למדנו טקסט של "הכול אני יכולה" וסבטקסט של ריצוי. נכון, קחי מה שתרצי, אבל נא לוודא קודם שכולם בסדר.

למדתי לרצות פחות ופחות, ועדיין אני מאותגרת בתנועה על הסקאלה שבין ריצוי ורצון, תקיפות ותוקפנות, רכות ונוקשות.

הריצוי מוכר לי פנטזיות שכך יאהבו אותי כולם.

הרצון מגחך ומזכיר לי שאם לא אכריז על קיומו אשאר בלי.

הרכות שבי מתפתלת באי נוחות למראה חברים, שעומדים על שלהם בתקיפות.

והאסרטיביות כבר מתחילה להתייאש ממני.

וכך אני רוקדת אחד קדימה, שניים אחורה. בכול פעם שהשליחות שלי כבר ממש בחוץ, עובדת, מצליחה, משפיעה, בהלה לא מודעת מחבלת ומחזירה אותי "למקומי".

כי הרי איך אוכל להיות מוכרת וענווה? עושה את עבודתי למען ובתוכה לא שוכחת את עצמי? זוכרת מה המטרה האמתית? מצליחה ועדיין אהובה? בעוצמה שלי ולא מפחידה? מספקת את צרכי ולא פוגעת בסביבה?

אז הנה כמה תזכורות לעצמי, שאולי יעבדו גם עבורך:

לאחר שאני מזהה את הרצון שלי, אני בודקת את תחושת הגוף שלי ואת הרגש. עובדת אתם, עד שאני בנינוחות ובהסכמה עם בקשת הנשמה שלי.

כשאני עושה מרצון אני מתרחבת.

עשיתי ואח"כ הרגשתי מנוצלת, מתחשבנת או סתם נאחס- ריציתי.