תרקוד כאלו כולם רואים
תרקוד כאלו אף אחד לא רואה... תשיר כאלו אף אחד לא שומע...
ולמתקשים מול קהל- דמיין אותם עירומים...
גם אני נעזרת באמרות האלו לעתים, בהנחיה ובטיפול, כשאני חשה את הבושה, הפחד והחשבונות.
בעצם אני מציעה- היכנסו פנימה, שכחו שהעולם קיים, או דמיינו ששותפיכם על הכוכב מגוחכים, ואז תוכלו להיות אתם!
הלילה הבנתי- מה אם נרקוד ונשיר כאלו כולם רואים? ממש רואים! הם רואים את ה"פשלות" וה"טעויות", את ה"גיחוך" וה"כיעור"-
ולבם פתוח לרווחה. כולנו ניצבים שם עירומים, גלויים באור השמש, והפלא ופלא- דמויות משתקפות בעיניים, בחיוך, חמלה, הזדהות ואהבה. ניחוח ההשראה ממלא את האוויר.
מה אם נבין כי הצופים הם אנחנו? נחבק את עצמנו על כל מה שאנחנו "יודעים" ו "לא יודעים" לעשות, ונעשה כי, על אף ולמרות?
מה אם נרקוד בהבנה שה כ ל יפה, נכון וטוב?
כשאני מתנסה במשהו חדש, מועדת, מתבלבלת, נופלת- ההורים הפנימיים שלי פורשים אלי זרועותיהם ואומרים: "בואי, ילדה שלנו, עוד צעד ועוד אחד. אנחנו כאן". הם גאים בי ואוהבים אותי ללא תנאי.
כאשר אני מרשה לעצמי- באמת מרשה לעצמי- להתנועע, לצעוק, ללחוש, לשיר, לבכות ולצחוק- את כל מה שאני באותו הרגע, היקום כולו מחייך בהתרגשות. מתמלא אור.
"בסדר", אתם אומרים, "שמענו. ומה יקרה רגע אחרי?"
סיימתי להביע את עצמי ונתקלתי בתגובות לא נעימות? אחבק אותי שוב. אחזק את החיבור לאמא אדמה ואבא שמים, אאפשר לגבריאלה הקטנה ליבב. אוהב אותי.
קיבלתי תגובות מחזקות? אודה למגיבים, לבריאה ולי.
ולפעמים תגובות, ברגע אחד, מזניקות אותי שנות אור קדימה. בסוף סדנא פנתה אלי בחורה בת 20 ואמרה: "איזו השראה את! טוב לדעת שהחיים לא מסתיימים בגיל 30". נחנקתי, אמרתי תודה, הרגשתי זקנה. חשבתי שבטח עשיתי משהו לא בסדר. אבל קצת אחרי אח"כ בחרתי לחבק אותי, ילדה-אישה-זקנה, ולהיות זקנת השבט הכי קולית על האדמה.