תפסי מקומך ברכות- על אסרטיביות ונשיות ב"עידן החדש"
אני רכה. אוהבת רכות. מאמינה רכות. רכות היא נשימה, רפיון, עידון, מרחב לרגש ותחושה, אפשרות להיפתח לחדש ללא טראומה.
העולם חונך לנוקשות, קפדנות ותוקפנות. תודעת החוסר למדה אותנו חשדנות, סגירות ווידוי הריגה.
כנשים בעולם פמיניסטי למדנו טקסט של "הכול אני יכולה" וסבטקסט של ריצוי. נכון, קחי מה שתרצי, אבל נא לוודא קודם שכולם בסדר.
למדתי לרצות פחות ופחות, ועדיין אני מאותגרת בתנועה על הסקאלה שבין ריצוי ורצון, תקיפות ותוקפנות, רכות ונוקשות.
הריצוי מוכר לי פנטזיות שכך יאהבו אותי כולם.
הרצון מגחך ומזכיר לי שאם לא אכריז על קיומו אשאר בלי.
הרכות שבי מתפתלת באי נוחות למראה חברים, שעומדים על שלהם בתקיפות.
והאסרטיביות כבר מתחילה להתייאש ממני.
וכך אני רוקדת אחד קדימה, שניים אחורה. בכול פעם שהשליחות שלי כבר ממש בחוץ, עובדת, מצליחה, משפיעה, בהלה לא מודעת מחבלת ומחזירה אותי "למקומי".
כי הרי איך אוכל להיות מוכרת וענווה? עושה את עבודתי למען ובתוכה לא שוכחת את עצמי? זוכרת מה המטרה האמתית? מצליחה ועדיין אהובה? בעוצמה שלי ולא מפחידה? מספקת את צרכי ולא פוגעת בסביבה?
אז הנה כמה תזכורות לעצמי, שאולי יעבדו גם עבורך:
לאחר שאני מזהה את הרצון שלי, אני בודקת את תחושת הגוף שלי ואת הרגש. עובדת אתם, עד שאני בנינוחות ובהסכמה עם בקשת הנשמה שלי.
כשאני עושה מרצון אני מתרחבת.
עשיתי ואח"כ הרגשתי מנוצלת, מתחשבנת או סתם נאחס- ריציתי.
והכי חשוב, אני יודעת, כי כול הפלונטר הזה התחיל בתודעת הנפרדות, וכי תם זמנה.
תוקפנות? אם אאמין שהעולם ממתין לי בפינה, בחשש מעוצמתי, אצא למלחמה בכל פעם שהפוטנציאל שלי ירצה להתממש. אני בוחרת להאמין שהעולם מחכה לי בסקרנות והתרגשות.
אסרטיביות? כשאני מביעה את רצוני מתוך שלמות פנימית, אין לי צורך בתקיפות. אני יכולה להיות ברכות שלי (לא מדובר בחיוך המתנצל שלי), להישיר מבט, ובפשטות, לאמר את שעל לבי.
אני פוגשת ב"לומדי האסרטיביות" בתוכי וסביבי. לומדים לבקש כסף, לדרוש מקום, הקשבה.... המאמץ לעבור מה "לא מגיע לי" ל"כן", מייצר גוף נוקשה, מבט סגור ולב רחוק רחוק.
לחלקנו אולי יש צורך בשלב ביניים שכזה. אני מציעה לבחון, האם אני באמת זקוק/ה לו, ובמידה וכן- להיות ערה למתי די. אחריו יושבות וממתינות קלילות ואהבה עצמית, שהיא, כידוע, אהבה לכול.
כולנו מכירים את אושו- "רקוד כאלו אף אחד לא רואה" וכו'... וכמובן, רק בעיניים עצומות.
גם זה יכול להיות שלב ביניים, אם צריך אחד כזה. לאורך זמן ההרגל שנוצר מספר: את יכולה להיות עצמך רק אם אין כאן אף אחד אחר! ומה זה בעצם אומר על האחר? שהוא שיפוטי, קנאי, לא מקבל, לא אוהב, מחכה שאמעד? וכיוון שהאחר הוא אני, מה זה אומר עלי?
למה לא "רקדי כאלו העולם צופה בך באהבה שלמה"? "שירי כאלו כולם מקשיבים לך בקבלה פשוטה?" הביעי את רצונך כי העולם מחכה למתנתך"?
בזמן שרואיינתי בעניין ספרי "במיטה עם אלוהים", עסקו רוב השאלות במדוע להיות עם הכול בחוץ, למה לא להסתיר, להסתתר, להשאיר משהו לעצמי.
ואני שואלת להסתיר ממי? להסתתר ממי?
אני בוחרת שוב ושוב להאמין כי אנחנו בדרך מופלאה. הולכים אותה ארוגים זה בזו. מיום ליום פשוט יותר להיות כול כולי באור. אני עומדת בעוצמה שלי ברכות ובעונג, ומתקבלת על ידיכם ברכות ובעונג.
באהבה.