הפרעות וליקויים- או כמה טוב שאנחנו שונים
בפעם הראשונה שברחתי מביה"ס הייתי בת 10 . נשארתי קרוב לבית ושקעתי בקריאת ספרים.
עשיתי זאת עוד מספר פעמים, עד שהחלטתי לצרף שכנה....ונתפסתי.
הרגשתי קטנה, שקרנית, מתביישת בחטאי הגדול.
נשארתי בלימודים כיוון שהורי לא הסכימו שאעזוב. הייתי ילדה טובה. עד שהעזתי לעשות זאת שוב, כבר הייתי בי"ב. הבריחה אז כבר הייתה כדי לבלות עם אלי בים...
ובין לבין? "פוטנציאל בלתי מנוצל"- מכירים את המשפט המופלא הזה? במקרה שלי הוא תיאר את רמת התסכול של המבוגרים סביבי, מהילדה המחוננת שלא לומדת.
חלפו עלי 12 שנים של מרור. שעמום, שפסק רק במעט שיעורי תנ"ך וספרות, ולעתים בשיעורי ספורט שהתמקדו בריקוד (ולא באתלטיקה קלה- שם אין לי ניצוץ של כישרון או רצון).
בכיתה, לא משנה כמה פעמים הבטחתי לעצמי, להורי ולמורי- לא חלפו 5 דקות ורוחי נשאבה למחוזות אחרים- העולם הנפלא שלי.
שיעורי בית? הצחקתם אותי. כל שנה התחילה במחברות מסודרות, יומן מרשים ו....לא עבר חודש והם נשכחו אחר כבוד במעמקי התיק המבולגן שלי.
חיכיתי לטיולים השנתיים בקוצר רוח- אדמה, שמים, אויר, הליכה בטבע....
חייתי בין חוג ריקוד אחד למשנהו, בקריאת ספרים ובהדרכה. שם הרגשתי אותי- נפתחת, יוצרת, יודעת, נותנת.
כנראה שזה גם מה שהציל אותי מדימוי עצמי של "עצלנית, לא משקיעה, לא מתמידה".
ואז הגיעו הילדים שלי לביה"ס.
הבכור, זכה מהר מאד לתגיות מעין: ביישן, מתקשה עם מבוגרים, מפוזר, סגור....
הוא הלך בכייף, כי הוא חברותי ואהב את הבילוי בחברת ילדים אחרים, אבל התקשה מאד להישאר מרוכז בשיעורים.
אני, שלא ידעתי אז הרבה, התחלתי לעזור לביה"ס לשפר אותו. הוא בילה בריפוי בעיסוק, קינסיולוגיה ואלבאום. ישב אתי להכין שיעורי בית. ואט אט וביסודיות הפכתי לשוטרת. מהר מהר הוא הלך ונסגר לכל עזרה נוספת שהצענו.
איך זה יכול להיות שאתמול למדנו את החומר הזה והיום הוא לא זוכר כלום? למה הוא לא מסתכל בעיני כשאנחנו מדסקסים את החומר?
שיגעתי אותו. היום אני יודעת שגם אני לא קולטת מה שלא מעניין אותי. זה נכנס מאוזן אחת וטס בצעדי ריקוד מהאוזן השנייה. אני יודעת שכאשר אני חושבת, המבט שלי נודד שמאלה. וזה בסדר.
בחטיבה כבר התבקשנו לעבור אבחון. ואז התחלנו לשמוע על ADD . היה ברור לי ולאלי שגם אנחנו "כאלו". ביה"ס תמך בשהות במרכז למידה. ואיכשהו השנים נקפו.
היה ניסיון קצר עם רטאלין. תקופה בה היו לפתע הישגים לימודיים. הניסיון הופסק כיוון שבני הרגיש שהוא לא מזהה את עצמו. שהתרופה משפיעה בעוד דרכים.
עם הזמן, ביה"ס הקהילתי שלנו הפך יותר ויותר הישגי, תחרותי, שואף למצוינות. מה שכמובן, הקשה על "ילדים כאלה". וגם מאד לא התאים לחינוך ולמערכת האמונות שלנו, הנובעת מאהבה ושיתוף פעולה.
חיפשנו אופציות אחרות. הן היו רחוקות מלהיות מושלמות ובני רצה להישאר עם חבריו- וויתרנו.
בכיתה י', לאחר ניסיון קצר בכיתה "מיוחדת", התייצב ילדי בבית והודיע לי שהוא לא חוזר יותר לביה"ס.
תגובתי הייתה: "בסדר גמור".
מספר חודשים הוא היה אתי בבית. אני הרגשתי שהוא זקוק לתקופת החלמה.
משפוחה וחברים מסביב טרחו לעדכן אותי כי אני הורסת את הילד- איך הוא ירגיש כלפי עצמו כשכל מה שהוא עושה, זה לשבת בבית? האם אתם בטוחים שניסיתם הכל?
ואז, הרגשתי שהוא בשל. ישבנו לשיחה בבית קפה. ביררנו מה הוא אוהב כרגע וגרמנו לזה לקרות.
מאז, שנים, הוא עוסק בתחביב שלו כמקצוע. הוא מאושר, הוא תורם. מיותר לציין שאין לו בעיות של ביישנות או סגירות.
הבן הצעיר שלי החזיק גם הוא מעמד בשיניים, כדי להיות עם החברים. הוא גם המתין לתיכון. שם, יש אפשרות למגמת מוסיקה- אהבת חייו. היינו ביום מגמות. שני נכבדים, שניהלו את המגמה, דברו במשך שעה, על חשיבות התיאוריה, על כמה המגמה תהיה שווה אח"כ באקדמיה בירושלים, וכו'...אף מלה על אומנות, הבעה דרך מוסיקה...הבן הפיקח שלי אמר שאם יהיה שם, יפסיק לנגן תוך חודש.
ושוב, בכיתה י' זה נגמר. הוא בחר כן להיות במסגרת והצלחנו לשלב אותו במה שנקרא "חינוך מיוחד". הידעתם שכדי ללמוד בכיתה קטנה, את מה שמעניין אותך, אתה צריך לזכות בתווית הזו?
והנה מגיעים שנית החברים- לא מפחידה אתכם התווית הזו? מה יקרה אתו בצבא? לאחר הצבא?
אותנו עניין מה קורה אתו עכשיו.
אני משתפת את הסיפור שלנו, כדי שאולי יעזור למישהו אחר. אז כמה נקודות למחשבה:
אני מאמינה שאנחנו מגיעים לכאן עם יעוד (לאו דווקא מקצוע) ועם הכלים להגשים אותו.
אם כולנו נהיה אקדמאים, מי יבשל, ינגר, ילמד ריקוד, יהיה הילר?
כשניתן לילדינו חופש בחירה אמיתי, סביר להניח שיבחרו בנטיות לבם האמתיות. על מנת שזה יקרה, עלינו להפסיק לספר להם מה יכול לקדם אותם בעולם ומה לא...וגם לשנות את בתי הספר.
בית ספר שאיננו פרונטאלי, אלא חווייתי, מתאים גם לאלו שמסתדרים בהוראה רגילה ומאפשר ל"אנשים כמונו" לספוג את החומר דרך תחושות, רגשות, דימויים ומשחק.
היום יש שעתיים ספורט במערכת ממוצעת בבי"ס. ביה"ס עובד עם אינטליגנציה אחת מיני רבות. אם זו איננה האינטליגנציה חזקה שלך- הלכת לאיבוד.
ביה"ס שאני חולמת ילמד, באותו מספר שעות, ריקוד, נגינה, היסטוריה, גננות, בישול, ספרות....כך יוכל כל ילד למצוא את עצמו שם.
תרופות? האם באמת אנחנו רוצים לשנות את ילדינו בעזרת תרופות פסיכיאטריות על מנת שיתאימו למערכת, שאינה מתאימה להם?
אם הוא לא יושב יותר מכך וכך דקות- תנו לו משהו אחר לעשות. הוא יחזור אח"כ.
ומה אם הוא לא יושב בכלל? תנו לו מספר שנים של "לא לשבת". אולי ישב אח"כ ואולי ירים את כולכם לעשות משהו חדשני על הרגליים?
כבר סיפרתי בעבר, שבביתנו "הפרעת קשב וריכוז" נקראת "מתנת קצב וריקוד". זו לא רק צורת דיבור. אכן, יש לנו דרך שונה לקלוט מידע. כשאנחנו מתייחסים אליה כמתנה, היא הופכת לכזו.
רובנו אלופים במולטי טאסקינג, באלתור , בשינוי, בהמצאות חדשות.
לי כבר מזמן יש תחושה, שהעובדה שאינני מצליחה לזכור את פרטי מלחמות העולם והמדינה, אמנם גורמת אי נוחות לפטריוטיות במשפחה, אבל משרתת את ייעודי.
אני כאן בשם האהבה והאחדות. מה יועילו לי פרטי המלחמות? איך זה מקדם את מטרתי?
מחקרים רבים מראים כי אין קורלציה בין תחושת סיפוק והצלחה בחיים לבין מספר התארים שצברנו, ובכל זאת, אנחנו ממשיכים ללמד את ילדינו כי זו הדרך היחידה.
ועל מנת להסיר ספק- מי שהאקדמיה נוחה וטובה לו- נפלא. ילמד שם כאוות נפשו.
כל תחום, שעסקתי בו כמקצוע בחיי הבוגרים, למדתי לבד, בהתנסות, או בקורסים וסדנאות קצרים.
וראו זה פלא- אני אישה, שמאוהבת במקצוע שלה , שמצליחה בו, שנותנת את השירות שלה לעולם.
לאחר מסיבת סיום י"ב של הצעיר שלי, חזרנו הביתה. מי שנתן שאגת שחרור אדירה הייתי אני.
לא עוד התמודדות עם מערכות, שלא מתחילות אפילו להבין אותנו.
יחד עם זאת, אני ממשיכה לראות את ההתרחשויות האלו סביבי, ומרגיש לי שהגיע הזמן לשינוי.
זהו זמן האחדות. אחדות אמתית, שמגיעה מתוך ההכרה בייחודיות של כל אחד ואחת מאתנו.
ואיפה נתחיל אם לא בילדינו?