זו הסקרנות שהרגה את החתול! וואלה?
כי אם היו שואלים אוהבת חתולים שכמוני, הייתי אומרת שזה היה השעמום, והחשש מהחדש, וההסתפקות במוכר, והכלוב, כלוב הזהב....
הביטו בהם, בעיניים המחפשות ריגוש, בזנב המביע, בסריקת כל חתול שמגיע לטווח שלהם, בגישוש הרגל הקדמית, ההסנפה...
מתי בפעם האחרונה ניסית משהו חדש? או משהו שמפחיד אותך? אני לא מציעה לצאת מאזור הנוחות לשם יציאה מאזור הנוחות, אלא לתת רשות לחושיך לרחרח מסביב, וכשהסקרנות מתעוררת לצאת קצת יותר, וכשבאה תשוקתך- להעז.
פעמים רבות אני נשאלת ע"י חברות ומטופלות, מדוע אני פורשת עצמי על כל כך הרבה עיסוקים. הרי התמקדות טובה לשיווק ולעסקים... התשובה מבחינתי פשוטה- במקום בו אני נדלקת, שם תמצאו אותי.
כדי לדעת מה מדליק אותך, קיבלת חושים, ולב ובטן. ניתן לפתח את ההקשבה לדבריהם. לעקוב לאן נמשך המבט שלי, מה מהנה או מענה את אוזני, אלו זכרונות מגיעים עם הריח שעלה באפי הרגע, מה מענג את מגעי או מתענג עליו, איזה טעם עולה בפי?
והבטן והלב? כול האמת ורק האמת! נעים שם? מרווח? נושם? מתרגש? פרפרים? בחילה? סגור?
ההרכב המנצח מבחינתי הוא פרפרים עם קצת בחילה. שם נאמר לי: אמנם יש לנו כאן עבורך פחד, אבל איזו מתנה גדולה!
רבים מאתנו הפנימו עמוקות משפטים כגון: " לא לגעת, זה מסוכן", "אל תרוצי, את תפלי", "ריקוד, שירה, נגרות....זה לא מקצוע" , ועתה קשה להם להיזכר מה משמח אותם ואיך מרגישה התשוקה שלהם. כאן אפשר ללכת הפוך, לפחות בהתחלה. להרגיש את המקומות שהכי משמימים, אפורים ולא מעוררים ולהתחיל להיפרד מהם. במקביל, להתחיל להתנסות- במפגש שונה, בחוג חדש, בלמידה. ותוך כדי, לפתח את ההקשבה שלי לעצמי.
לא באנו לכאן לסבול. באנו להיות אנחנו, הכי בגדול שנעז. עבורנו ועבור הפלנטה. אחת הדרכים להימנע מההגשמה הזו היא להרוג את החתול הפנימי שלך.
סקרנות משאירה אותי נוכחת ברגע.
סקרנות שומרת את חושי פעילים.
סקרנות מלמדת הקשבה פנימית ו"חיצונית".
סקרנות שומרת על הילדה הפנימית שלי.
סקרנות תומכת בי בהליכה עם הפחד. מזכירה לי את הסיבה.
סקרנות מאירה לי מי אני ומה כדאי לי לעשות בכל רגע.
החתול הפנימי שלי סקרן, מעז, גמיש, משחק, מתלטף, שולף ציפורניים, יודע להיות לבד וגם למצוא את חבריו, הוא פעם חתול ופעם נמר, יוצא מהקופסא וחוזר אליה, אוהב בדרכו, צועד בעדינות על האדמה וקופץ הכי גבוה שאפשר, למרות האפשרות ליפול.
באהבה.