יום הכיפורים- חשבון נפש נוקב
צרוף המלים האלה עושה לי לא נעים בבטן.
נפש היא מלה , אשר מעוררת בי רכות ועדינות. וכאן, היא ניצבת בין:
חשבון, בו אף פעם לא הייתי טובה.
ו"נוקב", ששולח שפיצים דוקרים לנבור לי בקרביים.
אני מאמינה במצב של מודעות, כ State of mind קבוע ככל האפשר. התחלתי בכך לפני כ-20 שנה. להיות מודעת ככל הניתן לרגשותי, אמונותי, מחשבותי והתנהגותי. אני מאמינה שאלו יוצרים את עולמי, ושאלו של כולנו יוצרים את עולמנו.
ואכן מודעות שנתה את עולמי .
הפסקתי להרים את קולי בכל פעם שהתסכול גבר.
במקום זאת התחלתי להשמיע את קולי בזמן.
וקולי נשמע.
גיליתי שסרקזם לא שייך לתפיסת עולמי ושחררתי אותו.
מצאתי אהבה וחמלה.
הבנתי שגופי לא שמח והחזרתי לחיי, לאחר 20 שנה, את הריקוד.
זכיתי להחזיר את השמחה לחיי אחרות.
קיבלתי את המידע שגופי הפיסי וגם העולם סביבי הם מראה למצב הנפשי והרגשי שלי.
בחרתי את ההשתדלות שלי. לחיות בעיניים פקוחות לרווחה. להבין מה חוסר נוחות, מחלה, כאב, תסכול או חוסר אונים רוצים לאמר לי. למה עלי להתעורר?
(ולפעמים אני בכל זאת מוותרת לעצמי. "לפעמים", אני מודיעה לעצמי, "כאב ראש הוא רק כאב ראש").
למדתי שאני מעדיפה להגיד לעולם כן. ולשמור את ה"לא" למקרים מאד מיוחדים.
למדתי שאלו הגבולות שלי וזה בסדר.
העולם מהדהד לי "כן" ענק ומצטלצל בחזרה.
נזכרתי שאני כאן כדי לאהוב ללא תנאי.
נזכרתי במרחבי הלב.
אני בודקת את בחירותי לפי המצפן של שמחה ואהבה- האם הן משרתות את היעוד הזה שלי?
זכיתי בשמחה ואהבה.
מודעות יכולה להיות גם חרב פיפיות. מצד אחד, עם הזמן והתרגול, הכל מתעדן: הבדיקה, השינוי, הדרך בה היקום בוחן אותי... והשינויים, בהם אני בוחרת, מהירים יותר.
מצד שני, גם מצב של חוסר הקשבה והתבוננות מניב תוצאות מהירות יותר.
מודעות למדה אותי אחריות.
אני יוצרת של המציאות בכל רגע.
מודעות למדה אותי ענווה.
אני יוצרת שותפה (Co-creator) של המציאות בכל רגע.
מודעות למדה אותי שכולנו עושים כמיטב יכולתנו בכל רגע.
אני סולחת לעצמי ולאחי ואחיותי, ומשחררת בחמלה ובקלות.
מודעות למדה אותי שכולנו אחד.
עברתי ממגורי בדירת הזרות והניכור לבית צמוד קרקע , שאדמתו מניבה פרות אהבה.
במהלך השנים זכיתי ללמוד עם מורים נפלאים. אפשרתי לאינטואיציה שלי לבחור אותם.
כיוון שאני מרגישה בנתיב הנכון עבורי, אני ממשיכה ללמוד ולבחור בעזרת הבטן שלי.
לימודי לא לקחו אותי בדרך היהדות, ומשום כך אינני בקיאה בה .
אבל, כמובן, שאני שמחה על יום בו עם שלם מתמקד בהתבוננות, בשחרור, בסליחה...
עם זאת, אני רוצה להגיש הצעה לסדר היום. מה אם, במקום חשבון נפש נוקב, ניקח את עצמנו למסע, בדרך של התבוננות מלאת חמלה.
דמיינו את עצמכם גננים, המבקשים לזרוע זרעים של מציאות חדשה, מתאימה יותר למי שאתם ברגע זה, האם תעדיפו קרקע טרשית, מנוקדת באבני רגשות אשם, ייסורי מצפון ו"חטאים" שדורשים כפרה , או אדמה פורייה של אהבה, שמבינה את מחזוריות החיים ואת השינויים בדרך?
וכאשר אנחנו בוחרים מה לשחרר, בואו נזכור לעושת זאת בכפפות של משי. פחד, אמונה מגבילה, כעס, עלבון, כולם נבראו בחיינו מתוך אהבה, ושרתו צורך מסויים. עתה, אפשר לאמר להם תודה ולהתמירם, להשיבם לאור ממנו הגיעו. ואם תרשו לי להישאר עוד קצת במטאפורת הגינה- כך הם הופכים לדשן נפלא לבריאה הבאה שלנו.
אני לא מאמינה בחטא, וגם לא בעונשו. אני ממש לא מאמינה בכפרות (וודאי שלא באמצעות התעללות באחיותינו התרנגולות).
אלוהים/אלוהימא שלי מתבוננים באהבה בי, בילדה שלהם, צומחת, לומדת, ומאפשרים לי חוויה עוצמתית של כל מה שאני בוחרת להאמין בו.
מכירים את האמרה?
כאשר שואלים אותי מה נשמע ואני עונה "הכל טוב", אלוהים אומר:"הכל טוב? בואי אני אראה לך מה זה טוב". כשאני עונה: "הכל זיפת", אלוהים אומר: "הכל זיפת, בואי תראי מה זה זיפת".
תקראו לזה דומה מושך דומה, או בכל שם אחר. היקום רק מגביר את האמונות שלנו, המחשבות, הרגשות...תומך בחוויה שבחרנו.
אני מזמינה אותנו ליום (או חיים) של התבוננות אוהבת, רצון טוב, התכווננות לטוב וחיבוק תומך לעצמנו על כל מה שחווינו השנה- ה"טוב", ה"רע", ה"יפה" ו"המכוער".