מה בין ביאה לבריאה
אנחנו כולנו בוראים. בכל רגע ורגע. מי במודע ומי שלא.
הרחם שלנו הוא מקור לבריאה, למימוש רב מימדי. לנשים יש רחם פיזי, לגברים יש רחם אנרגטי. אנו יוצרים את מה שאנחנו ממוקדים בו, את ההתרחשות "מאחורי הקלעים"- האמונות, הרגשות, המחשבות שלנו.
במעשה האהבה נפגשים שני יוצרים עוצמתיים. דמיינו לכם מקדש, אליו נכנסים גבר ואישה, במטרה לשאת פירות. הגבר מביא את כל כולו, תמצית נשמתו מרוכזת בלינגום (הפין) שלו, אל היוני (הפות ), תרכיזה של אהובתו. המפגש, המתקיים ברחם הנשי, נושא את כל הדי אנ אי, המרכיב אותם באותו רגע. פוטנציאל המימוש הוא אינסופי.
לרגע המשמעותי הזה, אנחנו נוהגים לקרוא "חדירה". פירושים נוספים למלה זו הם: פריצה בכוח, וללא רשות ומעבר דרך מחסום. אני מעדיפה להשתמש במונח "ביאה".
וקצת הרבה שכחנו. את החיבור, הקדושה, היצירה המתרחשת. אנחנו באים זה בזו מתוך אהבה ותשוקה, אך גם כפורקן לכעס וכאב, כריצוי, ובעיקר בחוסר מודעות.
כל כוונה שאתה אנו מגיעים למפגש, מתחזקת, משוכפלת, בוראת עצמה שוב ושוב בחיינו וגם, חשוב להבין- בעולם סביבנו. אולי כדאי לעצור רגע לפני (זה אפילו לא יספיק לחבל בספונטניות, אשר, לטעמי, זכתה בהוקרת יתר), ולבדוק: מי אני עכשיו, ברגע הזה? מה אני מביא? מה אני מקבלת? איך אנחנו נפגשים?
מפגש המתקיים באהבה, יניב אהבה. מפגש המחובר גם לרמה הנשמתית, יביא עימו הארות וריפוי, מפגש, בו אני מקבלת אותי ואותך, בדיוק כפי שאנחנו, יוליד ביטחון ושפע.
לעומת זאת, כשאני רוצה לפרוק כעס או תסכול, אפשר ורצוי להכות בכרית, לצרוח או לאונן. ואז להגיע למפגש נקיים. הייתם נכנסים למקדש בכפות רגליים מלוכלכות?
אישה, המקבלת לתוכה את אהובה, בעת שהיא לא באמת מברכת על המעשה, מתוך ריצוי, מתוך So called שלום בית, או כל סיבה אחרת, יוצרת התנגדות, חוסר, תקיעות.
הגוף שלנו זוכר היטב. גם את מה שנדמה ששכחנו. גוף שחווה בזמן ביאה חוסר אונים, ספקות, כאב, לכלוך- לא ישתף פעולה בפעמים הבאות.
הגוף שלנו זוכר את המטרה הבראשיתית- אהבה, ריפוי ויצירה, ולא מוכן להסתפק בפחות.
לעתים, לא ברור לי עד כמה אני נוכחת, אוהבת, מתמסרת. כדאי תמיד להביט בעיניים, לנשום, להיות. להביע כוונה. החלקים שאינם שייכים לרגע הזה צפים, ואפשר לנקות אותם, לבד או ביחד, לפני הבריאה המשותפת, במקום לאפשר להם לטמא את הטוהר.
ואני אהבה.
מעשה האהבה שלי הוא כלי הבריאה שלי. כל שאני שמה בתוכו מאיר או מעמעם את קדושתי. מקרב או מרחיק אותי מעצמי, מאלוהותי. אני בוחרת באהבה, בריפוי, בחמלה וביצירה למלא אותי, אותנו.