יצר האדם רע מנעוריו
היא נכנסת למרחב חדש. עיניה מצומצמות קמעה. היא בוחנת, בודקת, מעריכה. כול מי שבסביבה עובר בדיקה מקיפה, ורק אז היא מניחה לחלק מהגנותיה.
והיא רוצה לזרוח כול כולה. לתת אותה בשיר, ריקוד, מיניות, תפילה ורפואה.
מעת לעת משתקף האור במגן המצוחצח, והיא זוכה להרגיש מעט איך זה להיות שם. אך חומות המבצר, המקיף את לבה, מסתירות את השמש. החשדנות כופפת את גבה, מצמצמת את עיניה, את טווח ראייתה, את המרחב שהיא תופסת.
כן, היא נפגעה מיום שהיא זוכרת את עצמה. אולי גם לפני. יכול להיות שהיא מאמינה שיצר האדם רע מנעוריו, שנשים הן ביצ'יות, שלא מגיעה לה אהבה. אולי היא מאמינה שעדיף לה להסתתר בצללים, שהרפואה שהיא נושאת מסוכנת לה, שכול אינטרקציה שלה, הגדולה, עם אחרים, נגמרת ברע, ואולי שגברים הם פוגעניים, לוקחים ממנה ללא רשות.
אך הגיעה העת לצאת. היא מרגישה זאת בעצמותיה, בעוצמותיה המתעקשות.
והיא מנקה. בעדינות מפנה אבנים מהקיר. בודקת מה היא מסכימה לשחרר. מנסה להבין- החומה הזו, שהייתה אמורה להותיר בחוץ אויבים, פחד ופגיעה- האם אכן עשתה את תפקידה? ואולי הותירה מחוץ לגדר גם את עוצמת האור והאהבה?
חשד יוצא, חדש נכנס.
היא בונה מבצר חדש. המבצר הזה שקוף. הוא בנוי מאור. יש בו אבן של ביטחון בעולם, ואבן של אמון בעצמה, יש אבן שמנקה את העבר ואבן שמזכירה לה מה היא שווה. באבן אחרת חקוק: כולנו אחת. יש אבן, שכאשר היא עומדת עליה, מתרחש חיבור ישיר לאמא אדמה ואבא שמים, לאנרגיית החיים שלה, יש אבן שמאשרת לה לשמוח, ואחרת שמרשה לה להתעצב, לכעוס, לסלוח ולשחרר.
וישנה במה. במרכז העולם שלה. כשהיא מופיעה עליה, בכול גדולתה, היקום שמח, משתאה, אוהב. היא חופשיה.
באהבה
גבריאלה גבי שיר
מרפאה, מטפלת, מורה, מתקשרת, כותבת, נושמת, רוקדת...