כי משמחה באת ואל שמחה תשוב
אחד הרגשות הכי נהירים וברורים לי מאז ומתמיד. שמחה. קל לי לשמוח. פשוט לשמח. מצווה לשמח...עד ששכחתי איך חווים ומביעים כעס, תסכול ועצב.
עם השנים לימדתי אותי גם את הצד הזה.
עם השנים גם הכרתי המון אנשים, שהצד הטבעי להם הוא העצב, הדכדוך, הדיכאון.
הבנתי שמכאן וגם משם יש לשמור על איזון. בבגווה , שהיא שומרת הסף עפ"י פנגשווי, יש ייצוג לכול אפשרויות היין והיאנג (האנרגיה הנקבית והזכרית המצויה ומרכיבה הכול, באיזונים שונים). הייצוג המושלם, האיזון המושלם, נותר מחוץ לבית. למה? כי בתוך הבית אנחנו רוצים קצת יותר אנרגיה זכרית- זו שמוציאה מהחושך לאור, מהרעיון לביצוע...
אותו חוק, לדעתי, יכול לעבוד גם בגוף הרגשי שלנו. גוף מאוזן, המאפשר לכול סוגי הרגשות לעבור בתוכו, עם מעט יתרון לשמחה ולתשוקה. אני יודעת שמי שחווים צער ודיכאון יכולים ליצר יופי רב, אך, לתחושתי, במקום הזה נוצרים אף יותר הימנעות , תקיעות וסבל.
המרחב, בו עדיין התלבטתי, היה המרחב המרפא. בכול השנים בהן לימדתי וטיפלתי בדרך השמחה, פגשתי קולגות שעבדו עם הצללים. בשנים האחרונות גם חוויתי הרבה עבודה כזו. היו בה הרבה מתנות, וכמובן, שבדיעבד, אין ביכולתי לאמר האם הייתי מגיעה לאותם מקומות בדרך שונה.
אבל, עבורי, היום, יש תשובה. הדרך שלי מתאימה לי ולמי שמגיע/ה אלי. דרך הצללים מתאימה למטפלים אחרים ולבאים בשעריהם.
העבודה שלי לא שולחת אל הצללים. היא מחובקת ונעימה. וכן, כשיש מספיק אדמה, ביטחון ואהבה, גם הצללים מגיעים. בלי לדחוף מהצוק. ללא תחושת "NOW OR NEVER " , או "את זה אנחנו חייבות כדי ממש להתקדם. ואנחנו לא מתעלמות מהם. אנחנו חוות אותם עד קצה המיכל, שיש לנו ברגע הזה. אולי בפעם אחרת יהיה מיכל שונה.
אני לא מאמינה שצריך לפרק אותנו כדי להרכיב משהו חדש. להיפך. אני מרגישה שיש לרפד אותנו, כך שכול מה שלא שייך לנו ולאהבה ירגיש דחוי
ויתמוסס.
באהבה