בקצב של מי?
את רוצה סדנא והוא רוצה חו"ל. אתה רוצה ארבעה ילדים והיא רוצה שניים. עיר או מושב, חג במשפחה שלך או שלו, ...
איך מפרקים את הפצצות הללו?
בזוגיות ישנם אזורים פרטיים ואזורים ציבוריים. חשוב לדעת להבדיל ביניהם.
נכון, את מרגישה יותר ביטחון כשהוא מגלה אחריות בעבודה. אבל זה שלו.
נכון, אתה מרגיש בטוח יותר כשהיא לא משנה את דעתה כול יום. אבל זה שלה.
לא נכנסים לאזורים הפרטיים, ללא בקשה מפורשת מהבעלים. גם כשממש ברור לך שאת יכולה לשנות את חייו ברגע. גם כשאתה בטוח שתציל אותה. אי אפשר לעזור למישהו ליצר שינוי אמתי, כשהוא לא בעניין. ההתערבות הלא מוזמנת היא הבעת ביקורת, ומשם ניתן רק להתדרדר.
האזור הציבורי גם הוא טריקי. לכול אחד מכם יש כאן מניות. מי מוותר?
מזמינה אותך להתבונן במערכת הזוגית שלכם, כמו במערכת הפרטית שלך. גם היא בנויה ממספר גופים. (פיזי, מנטלי, רגשי ותודעתי) . מה קורה כאשר מתקיימת ביניהם אי התאמה ?
נניח שהגוף המנטלי דורש יציאה לעבודה, בזמן שהגוף הרגשי עדיין לא פנוי להכניס את הילדים לגן. או שאתה מרגיש לא אהוב, בזמן שהאמונות שלך לא מאפשרות לך אהבה.
במידה ואנחנו לא מודעים לפער, מתחיל תסכול, שעשוי להפוך לכעס או מחלה.
כשאנחנו מודעים, ההתחלה היא לאפשר זמן. לתת לכול הקולות מקום, עד שתתפתח בהירות.
כשאני מבינה מה השלב הבא, אני בודקת שוב את מצב הגופים שלי. אני פועלת רק בקצב של הגוף האיטי ביותר שלי.
אותה תובנה עובדת במערכת הזוגית. יש דיסוננס? נותנים זמן. מקשיבים לקולות של שניכם . לא מחליטים. כשמגיעה התובנה בדבר השלב הבא, מחפשים את הקצב שיתאים לשניכם. וכן, הוא יהיה הקצב של האיטי ביניכם.
בחלק מהזוגות יש חלוקה קבועה. אחד חי בקצב אש והשני בשאנטי. זה ירגיש שמעכבים אותו, תקוע. השני ירגיש בלתי מובן, מזורז, מחוץ לקצב הנוח לו. שניכם סבבה. אף אחד לא עושה דווקא. אין כאן שדה קרב. הכירו בתסכול של האהוב/ה. בנקודה זו חלק מהתסכול ירד מהמשוואה.
וזכרו את האהבה. בכול פעם שהוויכוח מרחיק את הלבבות הפסיקו אותו. חזרו כשתיזכרו.