זוגיות על הספסל
מה הטעם בשינוי בי, אם בן זוגי לא משתנה?
את צודקת. אם המטרה לשמה את לומדת, חוקרת ועובדת, היא שינוי במישהו אחר- אין טעם.
הדבר יכול להיות גלוי לחלוטין- אני הולכת לטיפול זוגי, כדי שסוף סוף מישהו יגיד לו שאני צודקת! במקרים אחרים הרצון חבוי ממש עמוק.
אני מהמגזר שמתפתח בתוך מערכות יחסים. נדמה לי שעבורנו זה הכי טריקי. פעמים רבות אני בלמידה, פשוט כי אני רוצה, ואז הכול סבבה. בפעמים אחרות, אני יוצאת להתפתח, מתוך המקומות שלא עובדים לי מול ועם אהובי....
אני מספרת לי שאני עושה זאת עבורי... רק כדי לגלות, שוב ושוב, שהלכתי עם ציפיות שמשהו יקרה אצלו.
שנים אני נשאלת ע"י נשים- אם אני היחידה בבית שעושה עבודה, משהו יכול להשתנות? תשובתי הייתה: כשאת עושה עבודה, משהו תמיד משתנה. כיוון שכול מי ומה שסביבך משקף אותך, יקרה אחד משלושה: הוא ישתנה (ואת לא יודעת באיזה אופן), הוא לא ישתנה- אבל זה כבר לא יפעיל אותך, או שהוא לא יהיה בחייך יותר.
כול זאת בתנאי שמטרת העבודה לא תהיה מישהו אחר. הרי אינך יכולה לגרום לשינוי בבואתך.
בזמן האחרון הידיעה שלי עוברת עוד גלגול. עוד הבנה:
יש בי מרחבים פנימיים, פתוחים, המאפשרים לי שינויים נרחבים. לצדם, יש בי מרחבים קבועים. שם אני יכולה לרכך, לאזן, לעבוד בתוך איזושהי סקאלה, אך לא לעשות מהפיכות של 180 מעלות.
כך גם אצל אהובי. בחלקיו, שהם שלו, שנפרדים ממני. הם אינם שיקוף שלי. הם מחוברים אלי רק בתפיסה הרחבה של האחדות.
בכול פעם שאני בלמידה באמת טובה, אני שבה אל עצמי. אין אשמה בי, אין אשמה בו.
אני עובדת בתוכי.
האנרגיה שעובדת בתוכי, עוברת גם אליו.
כאן, במודע או לא, הוא בוחר מה לעשות בה. מתוך המרחבים הקבועים והמשתנים שבו. מתוך הלמידה שלו.
הבחירה שלי היא לאהוב אותו כמו שהוא. להישאר. או לא לאהוב. ללכת. או לפחד. לא ללכת. לעבוד עוד בתוך עצמי.
רק לא לחיות בתוך ענן הציפייה. בתוך הערפילים אני לא רואה בבהירות. אותי. אותו.
לחכות שהוא ישתנה, זה כמו לשבת חיים שלמים בשדה תעופה. לחכות רק למטוס ירוק עם משבצות- ולא לעלות על אף טיסה.
זה לשכוח את הסיפור שבאת לספר.
לעזוב אותך.