נשימה

אחר הצהרים.

אני שרועה בפינה האהובה עלי בביתי באבטליון.

עטופה בכריות ובחלון פינתי, שמברך אותי בכול מה שאני אוהבת. גינה שופעת, ציוץ ציפורים, אקליפטוסים משוחחים ביניהם, מים זורמים.

רוח סתיו קלה מרפרפת בשולי הווילון הלבן. האיש שאני אוהבת עובד בגינה ואני פנויה לקרוא. בגוף שלי נעים נעים. עשינו אהבה טובה. התפנקנו באוכל, בשיחה ובמקלחת משותפת. כולי מרשלמו מתוק ורך. אני מרגישה אהובה ומסופקת.

ואז מגיעה הודעת ווטסאפ מחברת לב. היא שולחת, לבקשתי, תמונות מחופשת המשפחה בחו"ל.

אני שמחה בשבילה. אני שמחה גם עבור אלי, שעוד מעט נוסע לשייט.

אז למה הפסקתי לנשום? לאן נעלם כול הטוב?

כמה קל לי לעבור למרחב המחשבה שלי. היא מספרת לי שרק אני לא נוסעת לחו"ל.

שאיזה באסה. שאני בעצם בודדה. ולמה רק אנחנו כאן? איפה עוד חברים ומשפחה....

אם לא הייתי תופסת אותי ברגע הזה, יכולתי להפליג רחוק מאד.