נשימה

November 12, 2019

                                                                              

 

אחר הצהרים. 

 

אני שרועה בפינה האהובה עלי בביתי באבטליון.

עטופה בכריות ובחלון פינתי, שמברך אותי בכול מה שאני אוהבת.
גינה שופעת, ציוץ ציפורים, אקליפטוסים משוחחים ביניהם, מים זורמים.         

 

רוח סתיו קלה מרפרפת בשולי הווילון הלבן.
האיש שאני אוהבת עובד בגינה ואני פנויה לקרוא.
בגוף שלי נעים נעים.
עשינו אהבה טובה. התפנקנו באוכל, בשיחה ובמקלחת משותפת.
כולי מרשלמו מתוק ורך. אני מרגישה אהובה ומסופקת.

 

ואז מגיעה הודעת ווטסאפ מחברת לב. היא שולחת, לבקשתי, תמונות מחופשת המשפחה בחו"ל.

אני שמחה בשבילה.
אני שמחה גם עבור אלי, שעוד מעט נוסע לשייט.

אז למה הפסקתי לנשום? לאן נעלם כול הטוב?

כמה קל לי לעבור למרחב המחשבה שלי. היא מספרת לי שרק אני לא נוסעת לחו"ל.

שאיזה באסה. שאני בעצם בודדה. ולמה רק אנחנו כאן? איפה עוד חברים ומשפחה....


אם לא הייתי תופסת אותי ברגע הזה, יכולתי להפליג רחוק מאד.

המודעות לשינוי בתחושות הגוף, מחזירה אותי לעצמי.
אני נושמת ומתרווחת שוב אל גופי. הוא בתורו מתרווח אל הכריות.
אני פוקחת לרווחה עיניים טובות וחוזרת לירוק. מקשיבה, מריחה. זזה קצת ומחייכת.

הנה אני כאן.
וכאן, הרבה יותר טוב ממה שהיה, ממה שיהיה. כאן יש גוף. יש נשימה. יש תנועה. חיים.

אהבה בכול

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

צרו קשר

054-4684351

כל הזכויות שמורות לגבריאלה שיר
עיצוב האתר: michal sheena