לאבא שלי יש סולם (ורובה צלפים והלם קרב גם) פוסט הלם קרב 3
אבא שלי כבר לא אבא רגיל.
פעם הוא היה. הוא אפילו היה יותר מהרגיל. מגניב כזה, מצחיק.
הוא אהב להשתולל אתנו, להצחיק את אמא, לטייל. אני חושב שזה בגלל שהוא לא ישן בלילה. אני לא ממש שומע, או מבין, אבל אני מרגיש.
מאז שהוא לא ישן, יש לי כאבי בטן. ודי הפסקתי ללכת לבי"ס. יש בינינו איזה חיבור. ואני גם קצת חושש לעזוב אותם לבד.
כשאבא כן ישן, לפעמים אני מנסה להעיר אותו.
אח שלי כבר לא רוצה בכלל.. אני נוגע לו ברגל ובורח-
כך אני מתחמק מהקפיצה שלו מהמיטה, או הצעקה המופתעת.
אבא שלי ממש אוהב בעלי חיים.
הוא תמיד מביא הביתה חתולים וכלבים עזובים. הוא צמחוני. בזמן האחרון אין לו סבלנות. אני רואה אותו יוצא אתם לטיול וכול הזמן צועק ונוזף.
הוא גם ממש אוהב אותנו. ואת אמא. אבל אין לו חשק לבלות אתנו, או לשחק.
כשהוא כן משחק, קורים דברים ממש מפחידים.
תמיד אהבנו להתחזות לאריות קטנים ולהתגושש.
בפעם האחרונה בה שיחקנו, אבא, האריה הגדול,
הצמיד את אחי הבכור לרצפה, עד שהוא הפסיק לשאוג.
הוא איבד קצת את ההכרה. אבא מאד נבהל. אמא צעקה.
אבא ואמא אוהבים שהבית פתוח וכייפי. והחברים שלנו אוהבים
לדבר אתם ולהשתעשע. אבל, לאחרונה, כשחבר של אחי בא לבקר,
אבא שיחק אתו עד שהיד שלו נשברה.
עכשיו אבא כבר בכלל לא מחבק ומשחק.
הפסיכולוגית שלו אמרה לו לעשות הפסקה.
אבא שלי נגר. אומן כזה. אוהב לבנות דברים יפים לאנשים.
כשביקשנו ממנו לבנות משהו מיוחד ליום ההולדת עם החברים,
הוא בנה לנו עמדות הסתוות. מהממות כאלו, כמו בצבא, עם רשת והכול.
הוא הסביר לנו איך מסתתרים מהאויב, וגם התחבא והבהיל אותנו נורא.
אבא ואמא ממש אוהבים לבשל. פעם הייתה להם מסעדה.
אני הכי אוהב ארוחות שישי על המרפסת. לפחות שתי מנות וקינוח.
אני לא ממש מבין למה, אבל בחודשים האחרונים
אנחנו אוכלים בעיקר לחמניות.
אה, ואבא מביא את הלחמניות מהכפר לידנו.
הוא מאד אוהב להסתובב שם בלילה, לבד.
שמעתי אותו אומר שזה כמו בקאסבות. ופעם, בלילה, הוא נסע למאפיה עם אחי וחבר שלו.
הוא עלה אתם גבוה גבוה, למאפיה הכי רחוקה. כשהגיעו, הוא יצא מהרכב ואמר להם:
אם פותחים עליכם באש, אתם יורים כדי להרוג.
הם נעלו את הדלתות וחיכו לו על הרצפה של האוטו.
אבא כבר כמעט לא בבית. הוא כול הזמן נוסע לטיפולים. אמא רצתה שגם אנחנו נלך לכאלה.
היא ספרה לאבא שלא מצאה כלום עבורה ועבורנו במשרד הביטחון,
אז חיפשה עוד ומצאה עזרה, כמעט בלי כסף, בנט"ל ובמועצה.
אז פגשתי פסיכולוג פעמיים ואני לא רוצה ללכת יותר.
היה נחמד לשחק אתו, אבל הוא כול הזמן רצה לדבר איתי על מוות.
ולא בא לי. גם ככה מוזר כאן ואפילו קצת מפחיד. באבטליון גונבים אופנים. בפעם האחרונה שזה קרה,
אבא רדף אחריהם עם אחי וחבר.
כשהשיגו אותם אבא הרים אבן לזרוק עליהם, ואז הוריד אותה וחזר הביתה.
אח"כ הוא נראה מוזר ולא ממש הצליח לנשום.
אני חושב שאבא שלי נוסע בזמן. כשרדף אחרי הנערים, לפתע מצא את עצמו בלבנון.
שם, לאחר שירה במחבל, הופיעו לפניו שני נערים על אופנים.
הוא כמעט ירה גם בהם, ואז ויתר, כי הם לא נראו לו מסוכנים.
עכשיו אני כבר איש בעצמי. לא הייתי בצבא. וזה הפריע להמון אנשים. גם במשפחה. שמעתי המון הסברים על מה שקרה לאבא שלי. כעסתי עליו המון שנים. לפעמים אני עדיין כועס. על כך שהוא מרוכז בעצמו. שהוא בלתי צפוי. על מצבי הרוח שלו והתוקפנות. על שהוא חשדן. שהוא בורח כשאני זקוק לו רגשית. אולי גם הרגשתי שאמא בחרה בו על פנינו. וגם על כך שבגיל 10 חשבתי" מי אתה ומה עשית עם אבא שלי?"
אני הולכת לנסות לנשום המשך יבוא
תודה לבנים האהובים שלי, שהסכימו לפרסום הזה תודה לכם/ן על התגובות והחיזוקים הם תומכים בנו ממש